איריס זיונץ צריקר

"הייתי השליחה של מלאך המוות ועם זה אני צריכה לחיות עד היום"

כבר שמונה שנים, בסמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, מפרסמת איריס זיונץ צריקר פוסטים קורעי לב המתארים טרגדיות קשות אותן חוותה כקצינת נפגעים בצה"ל

פורסם בתאריך: 12.4.21 08:40

"חנוכה. ערב נר ראשון. אני אחראית על סופגניות למסיבה שתהיה ביחידה בערב – קצין העיר תל אביב. איזה בלבול מוח, גם ככה יש מספיק עבודה. למה הפילו עליי את זה??? ככה מתחיל היום. אחרי שעה הוא נגמר. איריס ללשכה דחוף. פצוע אנוש. צאי. הטירוף מתחיל. כדאי להבין, מת הוא מת. הזמן לא משחק, רק נגד העיתונות שלא תקדים אותנו. פצוע אנוש זה אני נגד בורא עולם, מי יגיע קודם. נשלחתי לאסוף את ההורים. הפצוע בהדסה ירושלים, מתל אביב. האבא עובד ציבור. מגיעים לבניין. האבטחה לא אומרים מילה. רואים אותי ואת המודיע שאיתי. חייל מילואים בוגר. קומה שבע, אין מעליות פנויות. גם לא רוצה ליצור היסטריה. מעולם לא רצתי ככה מעל מדרגות… מגיעים לחדר ישיבות. מבקשים מהמזכירה להוציא אותו. המזכירה לא מסוגלת, מתחילה לבכות בכיסא. מבקשים ממישהו אחר. לי אסור להיכנס. כותבים לו פתק שייצא דחוף החוצה … הוא יוצא. הפאניקה. נוסעים עם האבא במונית לבית. לאסוף את האמא. איש מקסים. עסוק בלמלמל תפילה … מול הדלת בבית מנסה לשלוף מפתח אבל הידיים רועדות. ריח של טיגון שניצלים, של בישול. שיגרת יום שתמות בדיוק בעוד שנייה. לוקחת את המפתח בעדינות ממנו ופותחת את הדלת, הוא נכנס ואנחנו אחריו. אומר לאשתו משהו בצרפתית, היא לא קולטת. "רגע… אבל מה עם השניצלים… חייבת לסיים לטגן… הוא בא היום הביתה…" אני נכנסת למטבח ומכבה את הגז. מחבקת את האמא ולוחשת לה שחייבים לנסוע, עכשיו. ואז היא תופסת את עצמה. ומה עם הילדה??… ילדה? איזו ילדה??? לוקחת אותי ביד … שולחת את המודיע שאיתי לקרוא לשכנה. יוצאים, הנחייה לנהג המונית – 200 קמ"ש. יש אישור. במונית האמא קולטת. האבא כבר יודע, מבין. פצוע אנוש. תפילות, בכי, מחנק. אני מלפנים והם מאחור. מחובקים, מקווים. ואז במחלף שער הגיא הביפר מצפצף. עוד לא היה פלאפון אז. היו ניצנים ראשונים לתקשורת שכזו אבל פה, היה ביפר. וההודעה שהייתה שם הייתה נוראית … שינוי מצב – חלל, תחליטי מה עושים. ילדה בת 19, איזה החלטה אני צריכה לקבל, ריבונו של עולם. בת 19. האמא ממלמלת מאחור, פצוע אנוש זה אומר שהוא חי, נכון…? שותקת. מקבלת החלטה. מגיעים להדסה. עם רופא ליד ההורים אני אודיע, לא ככה. מגיע להם יותר מזה, לפחות … נכנסים למחלקת טראומה. האמא השקטה נשברת ומתחילה לצרוח, איפה הוא, תביאו לי אותו. בחורי ישיבה שלמדו איתו כבר הגיעו למקום. אני שותקת, מחכה לרופא. וכשהרופא נכנס אני משחררת את הידיעה הקשה מכל … הלכתי עם האמא לזהות והיא זיהתה … נסענו חזרה הביתה. המוני אנשים כבר היו שם. טיפלתי בלוויה, התכוונתי לצאת כשהקצינה האחראית עליהם מהיחידה הגיעה … חיבקתי את האבא. שלא תדעו עוד צער. ויצאתי משם …".

# # # 

איריס זיונץ – צריקר תושבת העיר בת 46, העלתה בשנים האחרונות לא מעט פוסטים שקורעים את הלב בשנים האחרונות. בין השנים 1992-1996 היא שירתה כקצינת נפגעים. "לפני שמונה שנים התחלתי לכתוב על זה לראשונה, אולי מתוך הרצון לשחרר קצת ממני ולתת לאנשים להבין קצת את העבודה של מודיעי הנפטרים", היא אומרת, "אנשים אשר נכנסים לבתים ברגע הכי נורא שיש בעולם, הופכים להיות חלק מהמשפחה ואז מתנתקים. המשפחות נמצאות בנקודה הכי כואבת בחיים שלהם ויש משפחות שמחבקות אותך ומשפחות שהייתי צריכה להרים מהרצפה, בית שאבא ניסה לקפוץ מהחלון ואף פעם לא ידענו לאן זה יוביל אותנו", היא מספרת.
בשנים האחרונות היא גם אמא לחייל. "בשנה האחרונה בחרתי להיות זאת שמסיעה אותו עד שער הבסיס וב-99 אחוז זה יושב גם על זה, כל הזמן זה נמצא שם, לדעת שהוא בסדר, שהוא הגיע ובאמצע היום לשלוח לו הודעה. הילד אוטוטו בן 21 ומצד אחד צריך לשחרר ומצד שני, זה כל הזמן יושב לך בראש".
השנה לראשונה הרצתה זיונץ על התקופה בה הייתה 'קצינת נפגעים', לתלמידים בחטיבות הביניים. "פעם ראשונה שאני מדברת על כך בקול. הילדים הקשיבו בשקיקה והיה חשוב להם לשמוע את כל הפרטים. סיפרתי להם על התקופה שבה שרתתי ושהייתה עמוסה בפיגועים, שאחד מהם היה הפיגוע בבית ליד. הדגשתי להם את המלחמה בין המהירות להודיע למשפחות לבין המדיה התקשורתית. בפיגוע בבית ליד, זמן קצר לאחר הפיגוע, עלו תמונות מהשטח עם התיקים של החיילים שההורים השאירו בתחנה כמה דקות לפני וההורים פנו אלינו לפני שאנחנו פנינו אליהם. נוצר מצב שבפיגוע הזה ישבו הורים מחוץ לחלון של קצין העיר והתחננו שנגיד להן שהבן שלהם מת ולצערנו, משכנו אנשים מהרחוב לבשר להם את הבשורה".
יש משפחות שאת בקשר איתן?
"זה היה אחד הדברים שניתקתי מאז ומעולם. הבנתי שאני הייתי הגורם הכי מכאיב בעולם, התפקיד שלי היה להיות השליח של מלאך המוות ועם זה אני צריכה לחיות עד היום. אני בקשר עם חלק מקציני הנפגעים ששירתו איתי ולכן ביום הזיכרון אנחנו מחבקים אחד את השני, כי זה פצע עמוק שלא עובר. היום אני מתעסקת בחיים ולא במתים מתוך המקום הזה. הקדושה של החיים הפכה להיות מאוד משמעותית עבורי, להצליל אנשים, להראות להם שאפשר לחיות אחרת. התעסקתי עם המוות יותר מידי".
# זיונץ היא יזמית, מייצרת שינויים, מאמנת מוסמכת גוף נפש, מרצה, סדנאות, נומרולוגית, מייסדת "מנצחים את האי אפשר".

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר