לפני כשבועיים, הזדעזעה מדינה שלמה כאשר איציק סעידיאן, נכה צה"ל הסובל מפוסט טראומה, הצית את עצמו במשרדי אגף השיקום של משרד הביטחון ברחוב זבוטינסקי בפתח תקוה, לאחר שבמשך תקופה ארוכה התחנן להגדלת אחוזי הנכות שנקבעו לו ולהגדלת הסיוע שהוא מקבל. מיכל נוימן, תושבת העיר, לא נהרגעת מאז. מידי יום היא מגיעה למאהל המחאה שהוצב מול משרד הביטחון בעיר. נוימן פועלת כדי להשאיר את הנושא על סדר היום ומסייעת למחאה וליושבי המאהל בכל מה שניתן.
"כשהמקרה של איציק התפרסם, זה נגע בי כמו באנשים אחרים. אחרי שחלף הזמן, ראיתי שכולם ממשיכים כרגיל, חזרו לשגרה, נוסעים לעבודה וכו'. יש כאלה שכותבים ברשת ומזדהים, אבל לי זה הרגיש שזה לא אמור להסתיים פה", היא משתפת. "אני מרגישה שאנחנו חיים בעולם שאנשים מרוכזים בעצמם ולוקחים הכל כמובן מאליו. זו תרבות לא טובה שהתפתחה וזה רק הולך ומחמיר. הרגשתי שאני בתור בנאדם לא יכולה להתעלם מכך וצריכה לעמוד שם ולחזק אותם כי הם צריכים להמשיך עם זה. הם מזכירים לי את עצמי, הם הולכים בטוב. לא עושים רעש, לא יוצאים לכביש או מקללים ומאמינים שהטוב יגיע אליהם בחזרה".
מאהל המחאה של נכי צה"ל בפתח תקוה
מאהל המחאה בפתח תקוה של נכי צה"ל
איך נחשפת אליהם באופן אישי?
"יש לי חבר שהכרתי דרך ההתנדבות שלי, הוא מטפל באמצעות כלבים ויצא לנו לדבר על פוסט טראומה. בעקבות השיחה, כשראיתי שיש מאהל מחאה בעיר, היה לי ברור שאני הולכת לשם. הם נמצאים במקום כבר שבועיים. כשהגעתי בהתחלה הבאתי איתי המון אוכל שאספתי מתרומות וכן מצרכים שקניתי, אנשים תרמו לי כמו חומוס אליהו ופיצות ומאז כל יום אני שם ומביאה מה שצריך".
מה הם צריכים?
"בעיקר אנשים שיבואו לשבת איתם, לדבר איתם, להקשיב. כי את הסיפורים ששומעים במקום, לא ניתן לקרוא באינטרנט או בעיתון, אלא לשמוע מפי אנשים אמתיים בשר ודם. יש במקום אנשים שפצועים נפשית ויש כאלה שגם פצועים פיזית, שלא יכולים ללכת, שנמצאים על כסא גלגלים. מה שיפה במאהל הזה שזה התחיל מהמקרה הנוראי של איציק, אבל יש בו עליה לרגל של אנשים, אנשים שרבים מהם התביישו במשך שנים רבות לספר את הסיפור שלהם, שהמערכת הפנתה להם עורף והם שנים לא מטופלים. לפעמים יש להם משפחה וילדים ונשים ולפעמים הם לבד, אלו דברים שלא קל לחיות איתם".
באנשים שיושבים במאהל המחאה היא רואה כחוד החנית של המאבק. "הם באים לצעוק את הצעקה של הלומים נוספים", היא אומרת. "במאהל יש שמונה אנשים קבועים שגם ישנים במקום וכל יום מגיעים עוד ועוד. לצערי, אני לא רואה את אנשי פתח תקוה מגיעים לשם. צריך לבוא לשבת איתם, לשמוע את הכאב שלהם. הם לא צריכים כלום, אני דואגת להם להכל, הם רק צריכים אוזן קשבת והבעת הזדהות".
כל יום מגיע איתך למאהל הבן שלך, למה?
"כי הוא שייך לדור שיתקן את מה שקלקלו. הוא גדל כך מהרגע שהוא נולד, הוא חלק מהפעילות החברתית שלי. הוא שומע במאהל את הסיפורים שלהם, מה הם עברו ואיך התותח התפוצץ והוא שואב מהם השראה, עצמאות וחיוביות".
מיכל נוימן בת ה-37 היא פעילה חברתית כבר שנים רבות. היא מתנדבת בעמותות ובגופים שונים וכן מקיימת פעילויות אישיות. "המטרה שלי היא לעשות כמה שיותר טוב ובכמה שיותר חזיתות והלוואי שהייתי יכולה לעשות יותר", היא מציינת. היא פעילה החלוקת בלי מזון, בסיוע לשורדי שואה, בעבודה עם נוער בסיכון, בהתנדבות במועדונית של נערות בסיכון, עבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים, ועוד. "אני רוצה להגיע לכל מקום שחסר בו ופשוט לתת, כי ככה צריך להיות הבסיס של כל אחד ואחת מאיתנו", היא אומרת. "אם יש לך אפשרות תיתן ואם אין לך אפשרות תייצר אותה. לצערי מדובר במקומות שלא מתוקצבים והכל מתפספס שם. אני באופן אישי, תמיד הולכת למקומות הכי קשים ולא מפחדת, הם הכי צריכים אותנו ואני מרגישה שזו השליחות שלי".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
