"מה שעושים ליהודים בעולם לא פחות קשה. השואה למעשה לא נגמרה עד היום"

"בעיני השואה לא נגמרה גם היום", אומר בנחרצות שורד השואה, נחום גוטמן (88) מפתח תקווה 78 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. גוטמן נולד בשנת 1934 בדברצן בהונגריה למשפחת חסידים. גם היום, חרף הזמן שחלף, הוא זוכר לפרטי פרטים את התלאות שהוא, הוריו ואחיו ואחיותיו עברו במחנות השונים ולא פעם ראו את המוות מול עיניהם. כשהתחילה השואה, הוא למד בבית ספר יהודי בדברצן. "אבי היה במחנה עבודה של הצבא ואמי איתנו עם שבעה ילדים כשהעלו אותנו על רכבת בהמות אחרי הגטו לבית חרשות ללבנים בדברצן ובשיירה רגלית לקחו אותנו למחנה מחוץ לעיר כשצעדנו ברגל ובדרכנו ירקו עלינו וצחקו עלינו", הוא נזכר בשיחה עם אתר מלאבס.

"כשהיינו יחד עם אמא ברכבת בהמות בדרכנו לאושוויץ, מטוס הפציץ את פסי הרכבת ואז חלק מהשיירה מי שהיה ברכבת החזירו אותנו לאוסטריה למחנות עבודה אצל משפחות נאצים שהתגייסו לצבא הנאצי", הוא מספר. בהמשך עבר עם בני משפחתו למחנה בווינה, כשבאחת ההפצצות של הצבאות השונים נפגע הצריף בו התגוררו סבא וסבתא שלו, כשאת מותם הוא זוכר עד עצם היום הזה.

כשהמלחמה התקרבה לסיומה והסובייטים התקרבו לאוסטריה, העבירו אותו ואת משפחתו למחנה מעבר שטרסהוף. שם, כשראו את המקלחות, סברו שמדובר במקלחות גז ושסופם קרב כי כבר היו מודעים לכך שרוצחים יהודים בגזים. נחום מספר: "הייתי יחד עם אמי ואחיותיי. נכנסתי למקלחת יחד איתם. הכניסו אותנו לאולם ענק עם דלת ברזל ענקית והחייל ישב בתוך האולם עם רובה וכל הנשים התחילו לבכות ואמרו בדמעות "שמע ישראל", כי היו בטוחים שמדובר באמבטיית גזים. אני נתתי צעקה אחרי שסגרו את הדלת כי ראיתי שהנאצי נשאר בפנים. נתתי צעקה ואמרתי תראו גם החייל נמצא ואז התחילה שמחה והגיעו מים חמים והייתה באמת מקלחת. חשבנו עוד רגע אנחנו מתים ופתאום פרצה שמחה עצומה שנשארנו בחיים. כשאני נזכר ברגע הזה, עד היום זה גורם לי לצמרמורת".

במחנה שטרסהוף העלו אותם שוב על רכבת בהמות, בתוך קרנות משא למחנה הריכוז ברגן בלזן – מחנה שבו רוכזו כ – 1,500 – 2,000 יהודים מהונגריה. "ירדנו מהרכבות והתחילו להצעיד אותנו כמה קילומטרים. הכניסו אותנו למחנה קטן מגודר היטב עם מגדלי שמירה, כלבים מסביב וחיילי אס אס. היו צריפים גדולים מעץ ובניין בנוי של המפקדה. בתוך המחנה היה יום שגרתי. לפנות בוקר עמדנו במסדר בוקר לספירה. מי שחולה ספרו בתוך הצריפים ואלו שיכלו לעמוד על הרגליים בחוץ ולקחו כמה לעבודה וחילקו את המזון אחר המסדר. פרוסת לחם בעובי סנטימטר לנפש וכפית של ממרח מרגרינה או ריבה וחילקו מים חמים לקפה או מרק שזה היה האוכל היומי שלנו".

עם פיסות האוכל הללו, הוא ומשפחתו, כמו שאר השוהים במחנה, היו צריכים לשרוד ביום יום. את המראות משם הוא לא שוכח עד היום. "ביקשתי את המנה שלי מאמא שלי שהייתה מחלקת לכולם את האוכל למנות ויצאתי עם הלחם לשחק בכדור סמרטוט עם חברים ליד הגדר החשמלית. היה שם יהודי זקן מעבר לגדר שדחף עגלה ועליה גוויות של מתים שהיו שורפים וקוברים אותם. הוא קרא לי ביידיש והתחיל לבכות שאני אזרוק לו חתיכת לחם שיוכל להגיד את ברכת המוציא לפני שהוא מוסר את נפשו לאלוהים. הוא היה כחוש, עור ועצמות ושני הקפואים שליוו אותו הרביצו לו מכות רצח כמו לסוס שילך יותר מהר ואני הכנסתי את הלחם בתוך הכדור ששיחקנו וזרקתי לו את הכדור מעבר לגדר החשמלית. הוא רצה לקחת את זה, אך אז הקאפו הראשון הרג אותו במכות. הקאפו השני הרג את הקפוא הראשון והוא גם רצה את הלחם ואז החייל הנאצי הרג את שניהם בגלל הלחם שאני זרקתי ואני נכנסתי לטראומה ששלושה יהודים נהרגו בגללי והתחלתי לרוץ. נדלקו הסירנות, היו יריות וכלבים נבחו. נשכבתי בתוך השלג עד הערב. האחים היותר גדולים יצאו בזחילה וסחבו אותי בחזרה לצריף. האחים הרביצו לי למה עשיתי את זה שזרקתי את הלחם, אז אמא שלי שאלה למה מרביצים, אז סיפרו לה שבגללי הרגו שלושה. אמא שלי לקחה מהאחים אחרים את האוכל ונתנה לי באותו יום מנה כפולה וזה נחרט לי בזיכרון שתמיד לעשות רק טוב וזה המסר שאמא שלי נתנה לי בחיים. אני לא אשכח את הרגעים האלו כל החיים".

מברגן בלזן העבירו אותו ואת משפחתו, תוך צעדות ארוכות ברגל, לטרזיינשטט. כשהצבא הסובייטי נכנס לטרזיינשטט, גוטמן היה חולה לאחר שנדבק בטיפוס, אך לדבריו כשראה את הטנק הרוסי הראשון, הבריא מהכל. "אני היחידי הייתי עם פאות ארוכות. העלו אותי על טנק עם הפיג'מה וכל קצין נאצי שתפסו אותו, הכריחו אותי לתת לו סטירה ואני עשיתי זאת בשמחה. החיילים הרוסים צילמו איך אני מרביץ לנאצים כי הם רצו את תמונה ההשפלה הזו. לאחר מכן, באו רופאים יהודים ומהצלב האדום לבדוק שאנחנו בריאים כי היו הרבה חולי טיפוס".

בשלב זה, גוטמן, אמו ואחיו ואחיותיו ארזו את חפציהם ועלו על רכבת בדרך לבית בהונגריה בתקווה בניסיון לחפש את אביהם. "הגענו לעיר שלנו ובתחנת הרכבת אמרו לנו שכל יום הוא היה שם וחיכה לכם ודווקא היום הוא לא הגיע. למחרת התאחדנו כל המשפחה כמו שהיינו קודם, רק בלי הסבא והסבתא והאחים והאחיות של אמא ואבא שלי שנהרגו".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

חרף היותו של גוטמן בן למשפחה של חסידים, הוא מספר כי בשלב זה הוא היה כבר בסוג של חוסר אמונה בדת, רצה לדבריו להיות מישהו אחר וביקש מאמו ללכת למחנה נוער של בני עקיבא. במהלך שהותו במחנה קיץ למד לדבר עברית והגיע למסקנה שהוא רוצה לעלות לארץ. בהונגריה עוד שלחו אותו לישיבה והרבי שלה הבטיח לו שאם יהיה תלמיד טוב, הוא יקח אותו לישיבה שלו בארה"ב. "הוא באמת לקח 20 ילדים כשאני הייתי הקטן ביותר ברכבת, והגענו לפריז. כשגענו לרכבת בפריז, זרקתי את החפצים שלי מהחלון ושוטרים צרפתים לקחו אותי למעצר וחקרו אותי. הגיעו מהסוכנות ושאלו למה עשיתי את זה. אמרתי שאני רוצה להגיע למדינה שלי וככה אחרי חצי שנה, ב-1949, הצלחתי להגיע לישראל".

עם הגעתו לארץ, רצו לשלב אותו בישיבה כיוון שהיה רשום שהוא ממשפחה דתית. אבל גוטמן לא היה שבע רצון מכך. הוא נלקח לקיבוץ, אך גם שם לא הצליח להשתלב עד שעזב הכל והלך ללמוד חרטות. "בהמשך מצאתי איזה בית מלאכה, ולאחר מכן עברתי לעבוד במשטרה ביפו בסדנא של המשטרה כחרט, גרתי אצל מפקד המשטרה בבית שאני אשמור על הילד שלו. הכניס אותי לעבוד באיזו סדנא ולאחר מכן עברתי לעבוד במפעל למנועים חשמלאים. בגיל 18 התגייסתי לצבא, הייתי בחיל הקשר, שלחו אותי לקורס מדריכים והדרכתי קשר אל חוט ורדיו וגם לימדו אותי פענוח תצלומי אוויר. לאחר שהשתחררתי למילואים העבירו אותי לשריון, אז התחלתי להיות צלם עיתונות ולאט לאט הפכתי להיות צלם עיתונות עצמאי".

גוטמן צילם במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפורים וגם בפעולות מבצעיות שונות – ועל כך זכה להערכה והוקרה רבה. "הרגשתי שאני נוקם", הוא אמר השבוע ימים ספורים לפני יום השואה. "הראיתי בצילומים שלי את הגבורה ולא רק את השואה. למעשה, בהיותו צלם עזרתי לפרסם את הגיבורים האמיתיים".

במהלך חייו בישראל גוטמן התחתן פעמיים. אשתו הראשונה נפטרה ומאשתו השנייה הוא התגרש לפני כחמש שנים. יש לו בן שמתגורר כיום בארה"ב ויש לו שתי נכדות. גם אחיו ואחיותיו הקימו משפחות, חלקם בישראל וחלקם במקומות אחרים בעולם, וגידלו ילדים ונכדים. "זאת הייתה הנקמה שלהם על השואה", הוא אומר. הוריו היו תקופות קצרות יחסית בישראל ולאחר מכן עברו להתגורר בארה"ב. אביו נפטר בשנת 2001 ואמו כשנה אחריו.

בתוך כך, על רקע הנתונים המתפרסמים בעולם על עליה באנטישמיות, גוטמן סבור שהסבל של העם היהודי לא חלף מן העולם. "בעיני השואה לא נגמרה גם היום. מה שעושים ליהודים בעולם זה לא פחות קשה. השואה למעשה לא נגמרה עד היום".

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו