היום, ה-11.6, בדיוק לפני 38 שנים, התרחש אסון הבונים, אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות העיר והמדינה. מדובר בתאונה שבה התנגשה רכבת באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים ברנר לטיול שנתי באזור מושב הבונים. התאונה אירעה ב-8:50 בבוקר. האוטובוס ובו 38 נוסעים עצר לפני מפגש מסילת הברזל שבין דרך העפר לבין מסילת הברזל. הדרך הייתה דרך חקלאית ולא הוצב בה רמזור או מחסום. האוטובוס עצר ולאחר מכן המשיך בנסיעה כדי לחצות את המסילה. לפתע התקרב רכבת מכיוון תל אביב. נהג הקטר הבחין באוטובוס ממרחק של כ-800 מטרים, אולם העריך שזה יספיק לחצות את המסילה לפני שהרכבת תגיע לצומת. מסיבה שאיננה ברורה, נסע האוטובוס באיטיות, ונפגע על ידי הרכבת, למרות שנהג הקטר החל לבלום במרחק של כ-400 מטרים מהצומת. נוסעי האוטובוס הבחינו ברכבת לפני שפגעה בו, אולם לא יכלו לעשות כלום. הרכבת פגעה באוטובוס בחלקו האחורי במהירות של כ-75 קמ"ש והעיפה אותו למרחק של 40 מטרים. באסון נהרגו 22 אנשים: 19 תלמידי כיתה ז' 12, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. זה היה אסון הרכבת הגדול ביותר בתולדות המדינה.
סיגלית חבה, צילום פרטי
סיגלית חבה (היום חבה שר) הייתה בין הניצולים הבודדים מהאוטובוס שנפגע באסון המחריד. היא ישבה על אותו ספסל עם חברתה הטובה יאירה כהן ז"ל שנהרגה. היום, ביום השנה לאסון, חבה שר משחזרת את מה שאירע במונולוג מצמרר:
"כולנו עפנו מהאוטובוס, יאירה נהרגה, ואני נפצעתי קשה אך נשארתי בחיים. ילדה בת 13, שצריכה להסתכל בעיניים של הורי חברתה שנהרגה. ובעיניי הורי חברה נוספת שהייתה איתי מכיתה א' ביחד, גרה בניין מולי, ואף היא נהרגה. איך אפשר להסביר סיטואציה נוראית שכזו. כולנו מאותה העיר, חלקנו גרים אחד מול השני. כילדה, הייתי נתקלת במצבים בהם אני נתקלת ברחוב באותם הורים שכולים, שאיבדו את היקר להם מכל. רואה אותם ואומרת להם שלום, אך הם מתעלמים ממני. אומרת להם שלום שוב, והם שוב לא עונים לי. בשנה הראשונה לאחר התאונה, כילדה צעירה, הרגשתי שיש מצב שהם חושבים שאני האשמה בתאונה. הייתי מגיעה הביתה ובוכה. עברו השנים, התבגרתי, והבנתי שאי אפשר לשפוט את המשפחות שאיבדו את היקר להם מכל. יש מי שמבקש את קרבתנו, הפצועים. ויש מי שמתקשה להתמודד עם הסיטואציה של המפגש איתנו. הכל בסדר. זה היה אסון שלא ברא השטן".
רוצים להישאר מעודכנים?
היא גם מספרת על הרגעים שבו ההורים החלו להבין על האסון: "השמועות החלו להתפשט בעיר. הורים לא זוכרים מה מספר הכיתה שבו ילדם לומד. היסטריה נוראית במתחם בית הספר. מחנכת הכיתה נהרגה אף היא. אין מי שיכול לזהות את הגופות. יצא גם שיש בכיתה שתי ליאת, אחת מהן פצועה והשנייה נהרגה. יש גם שתי סיגלית, אחת מהן הרוגה והשנייה פצועה ואחת מהן היא אני. מורים מקצועיים של הכיתה מגיעים לזהות את הגופות. הלחץ והאימה עושים את שלהם, ומתבלבלים בין שתי ליאת. להורי ליאת הפצועה אומרים שהיא מתה ולהורי ליאת ההרוגה אומרים שהיא בחיים. האמת המחרידה מתגלה להורים כאשר באים לראות את הפצועה בבית חולים, ולזהות את הגופה. המשפחות הפכו ממשפחה אבלה למשפחה שמחה, וההיפך. תסריט שיש רק בסרטי אימה. מצמרר. מחשש שלא יחזרו על הטעות שהייתה עם שתי ליאת, עיכבו עד שעות הערב את הוריי ואת הורי הסיגלית השנייה. התאונה התרחשה מוקדם בבוקר. הוריי המתינו בדריכות לעדכון לגביי, כשבכל רגע יוצא מישהו עם רשימה גורלית, ומכריז את שמות הפצועים ואת שמות ההרוגים".
חבה שר מספרת כי על הסיפור המצמרר הזה גדלה לאחר ששמעה את כולו מאמה. חבה שר: "אבי היה אדם סגור יותר, ומעולם לא שמעתי את הצד שלו בסיפור. הוא נפטר כשהייתי בת 19 בלבד. התובנות שלי לגבי החיים הן, שהחיים הם דבר מורכב, ולא צפוי. אדם יודע היכן הוא עכשיו, אך לא יכול לדעת מה יהיה בעוד דקה".
כיום חבה שר מוכרת יותר כסיגלית שר. היא פעילה חברתית. היא עוזרת למשפחות נזקקות, חיילים בודדים, אמנות חדר הוריות ועוד. בצירוף מיקרים מצמרר, לימים נישאה בת דודתה לבן של אחד מתושבי מושב הבנים, וכך זכתה לשמוע את נקודת המבט שלו: "הוא סיפר לי שהוא ישב במרפסת ביתו, ושמע את האוטובוסים, עם ילדים שרים, שמחים וצוהלים. ואז נשמע הבום החזק, הרגע שבו הרכבת התנגשה באוטובוס, ולאחריו קול דממה של מוות. כל הילדים עפו מהאוטובוס, פזורים בשטח הפתוח, עשרות מטרים מהאוטובוס. גופות של ילדים קטנים, וגם פצועים. דממה. כל מי שהיה באוטובוס נפגע – נהרג, או נפצע בדרגות פציעה שונות".
