רפאל חתוכה
כאן אני מגשים את החלומות שלי
נולדתי בראש העין וגדלתי בשכונה ג’ לצד אנשים מדהימים עם שמחת חיים ויכולת נתינה מדהימה
רפאל חתוכה
נולדתי בראש העין למשפחת חתוכה המדהימה. כילד כבר ידעתי שהחיים שלי יהיו מסע של הגשמת חלומות, אולם לא תיארתי לעצמי עד היכן אגשים אותם. כיליד מזל מאזניים אני חי בשני עולמות, העולם הרוחני והעולם החומרי, עם שניהם אני חי באיזון מתמיד ובהרמוניה מושלמת. למרות זאת אני מעדיף יותר את העולם הרוחני שהוא טהור, נקי ומואר יותר. אני מאמין באהבת האדם, בסובלנות, בנתינה ובעזרה לזולת, ועושה כל שאני יכול כדי להעביר את המסר הזה לסובבים אותי.
גדלתי בשכונה ג’ בראש העין, עם אנשים מדהימים ששמחת החיים שלהם והנתינה היו דבר מובן מאליו. את הילדות ביליתי כמו כל ילדי השכונה במועדון “הנוער העובד”, שהיה מרכז הפעילות האולטימטיבי של שלנו. שם גם הכרתי את זוגתי לחיים.
כבר בילדותי אהבתי את המטבח, וכבן למשפחה שהייתה באותה תקופה ללא בנות, הייתי ה’סו-שף’ של אמא שלי שהייתה אלופה במטבח. אני זוכר את עצמי כילד קטן מכין עם אמא שלי פיתות ב’טאבון’ שהיה בחצר של בית הוריי, ובימי שישי הייתי מכין את העוגות לשבת. עד היום אני אוהב את המטבח ומאתגר את עצמי ואת חבריי בבישולים ומאפים כיד הדמיון.
הייתה לי ילדות מדהימה ומרתקת. כבן שני למשפחה בת שישה ילדים, גדלתי בחממה אוהבת ומחבקת. סבתי גליה ז”ל, שהייתה אישה אצילה ומלאת חכמת חיים (הפמיניסטית הראשונה שהכרתי), נתנה לי את הכוח להאמין בעצמי ולממש את כל מה שאני רוצה להגשים, ולא משנה מהם התנאים ו/או המגבלות.
תחום התקשורת וההוצאה לאור ריתקו אותי תמיד, ולאחר השחרור מצה”ל, התקבלתי לעבוד בהוצאת ספרים, עיתונים ומגזינים, במגוון תפקידים, ככותב, עורך, מעצב גרפי וצלם. בתחילת שנות ה־80 התקבלתי לעבודה ב”דפי זהב”, שהייתה אחת מהחברות המובילות באותם ימים. שם קיבלתי הזדמנות להגשים את החלום הבא שלי להיות צלם מקצועי, תחום אותו למדתי כילד באופן עצמאי. בדפי זהב התמחיתי בצילום מזון, תעשייה, אופנה ותכשיטים, וצילמתי למגזינים בתחום המזון עם השפים המובילים באותם שנים. בין לבין צילמתי עבור ‘ידיעות אחרונות’, ובלי משים שמתי לב שהחלומות שלי מתגשמים.
החלומות שלי הופכים בדרך כלל למציאות, וככל שאני מאמין יותר במימוש החלום הוא מתגשם מהר יותר. לא הבנתי את השיטה של הגשמת החלומות עד שבתחילת שנות ה-2000 קראתי את הספר “האלכימאי”, המספר על אדם הנוטש את אורח חייו ויוצא להגשים חלום, ובסיומו של מסע ארוך ורב השראה הוא מגלה אמיתות מופלאות, על החוכמה שבהקשבה לרחשי הלב, על היכולת לזהות אותות הנקרים לנו במסלול חיינו, על חשיבותה של התבוננות בעצמנו, ומעל הכל – על הצורך ללכת בעקבות חלומותינו. כשקראתי את הספר הרגשתי כאילו הספר מספר את סיפור חיי. מאז התחזקה אצלי האמונה בכוח של הדמיון ליצור מציאות וכך אני מנהל את חיי מידי יום. עזבתי את ראש העין בתחילת שנות השמונים עד לסוף שנת 0002. חלמתי לבנות את ביתי בעיר והגשמתי את החלום, לחזור לגור בעיר הולדתי. ראש העין בשבילי היא נוף ילדות קסומה, אנשים נפלאים, עיר יפה, משפחה וחברים אהובים, והעיר שאני הכי אוהב לגור בה.
# רפאל חתוכה הוא יועץ התקשורת של עיריית ראש העין.
ד"ר מאיר צרויה
ממנהטן למשפחתיות של ראש העין
אני לא אשכח את הרושם הראשון החזק שחוויתי בעיר הקטנה הזאת, בחזרה עם תזמורת המנדולינות
ד״ר מאיר צרויה. צילום אילן חתוכה
הגעתי לראש העין לפני 13 שנים עם משפחתי, לאחר 22 שנים בניו יורק. לא מעט פעמים עלתה השאלה איך עוברים ממנהטן לראש העין לאחר תקופה כל כך ארוכה, איך מתאקלמים ואיך מסתגלים להבדל כזה בין שני המקומות. אני חייב להודות שלא היה לי רגע אחד לחשוב על זה. ראש העין פשוט שאבה אותי כמעיין המתגבר.
מאז אני נע בין רבי שלום שבזי ליוהאן סבסטיאן באך. כי המוזיקה חזקה בעיר הזאת, וזה הדביק גם אותי. חיים של הרבה ניגודים: הלחנים העתיקים מול הפייסבוק, הוותיקים מול הצעירים, המסורת אל מול המודרניזם הדיגיטלי.
ראש העין היא עיר בהתהוות. בסך הכל בת 69. ממש צעירה. יש פה מסורת. יש פה שורשים עתיקים. יש פה קהילה. זה שינוי נהדר בהשוואה למנהטן. אני לא אשכח את הרושם הראשון החזק שחוויתי בעיר הקטנה הזאת. חזרה עם תזמורת המנדולינות, או בשמה כיום תזמורת כלי הפריטה הישראלית. אני עומד מול 36 נגנים בגילאי 20 עד 40 ומשהו. מוכן להתחיל חזרה על הסימפוניה ה־25 של מוצרט. הנגנים מציינים בגאווה: “יש כאן שלושה דורות של ילדי ראש העין, מנגנים מכיתה ג”. ואני? מה אני רואה? 34 נשים יושבות בתזמורת. פניהן, אני חושב לעצמי, כפני בנות ישראל בתקופת שלמה המלך. פנים עתיקות, צרובות מהשמש, עצמות לחיים גבוהות. שיער ארוך ושחור. לפנים כאלו התכוון המלך כשכתב “שחורה אני ונאווה”.
אי שם, לפני 13 שנים, כשאנחנו נוחתים בראש העין, יעל ואני בוחרים לגור בשכונה הוותיקה בחצר של משפחת גרמה. אנחנו זוג עם שני ילדים קטנים. הם משפחה ותיקה עם שלושה ילדים בוגרים וחצר שפעם הייתה מלאה בעצי פרי. הם מספרים שבצד האחר של החלקה גרו הוריה של רחל. בימי השבוע היו הולכים הלוך וחזור מבית ההורים לביתם שלהם. כך נהגו כולם. המשפחה היא תא מלוכד. הרגשנו שזה יהיה טוב לילדים שלי, הם יגדלו באווירה משפחתית. אהבנו את זה שאפשר כמו פעם לצעוק מהחלון לרחל “יש לך שמן?”. אהבנו את זה שאפשר לשחרר את הילדים בחצר ולא לדאוג.
בנו כאן גם שכונות חדשות. את גבעת טל, גבעת הסלעים ונווה אפק. בתים פרטיים בעיקר. ממש עיר קטנה. היום, על הרכסים ממזרח, בונים מגדלים. בכל מגדל עשרות או מאות משפחות צעירות עם ילדים קטנים. השורשים בטח ברמת גן או רעננה. קצב החיים שונה, הפנים עכשוויות, ויש כאן כבר כל כך הרבה קהילות, ויש שוב ניגודים. ראש העין צריכה הרבה כוח כדי להצליח בתהליך ההתפתחות הזה.
אז היא מתפתחת וגדלה, העיר שלנו, ונכון, יש עדיין ניגודים. אבל המשפחה כאן עדיין תא מלוכד. וטוב פה, בעיר הצבעונית הזו עם האופי המיוחד.
# ד”ר מאיר צרויה הוא מ”מ מנכ”ל מקום בלב.
רוצים להישאר מעודכנים?
הילה בן טובים
ילדה קטנה בקו מספר 77
כשהייתי ילדה נסעתי לראש העין לבקר את המשפחה. כשהייתי חיילת שמחתי לעבור לכאן, אל העיר המיוחדת הזו שהשפיעה על אופי הנגינה שלי
הילה בן טובים
הרומן שלי עם ראש העין החל בגיל צעיר מאוד. ילדה קטנה על אוטובוס מספר 77 (היום 7) נוסעת מפתח תקוה, עיר הולדתי, לביקור אצל דודיי, בשבילי זו הייתה חגיגה. הוריי עלו מתימן, ו־ה-ח’ ו־ה-ע’ עלו איתם אבל לא הצליחו להידבק אליי עד הסוף. ככה זה כשגרים בעיר עם קהילה מעורבת ולא בעיירה הסמוכה שמאוכלסת בעיקר על ידי עולי תימן. שומעים מוזיקה קלאסית ולומדים את אותה המוזיקה בקונסרבטוריון העירוני. בבית אמנם דיברו לעיתים בערבית כדי שאנחנו, הילדים, לא נבין, אבל השפה שלנו הייתה כבר עברית מתובלת בתווי נגינה. והיו גם קסטות בתימנית שנסכו זיכרון חם על פניהם של הוריי.
היום אני מבינה שהחמימות הזו דבקה גם בי והייתה לה השפעה על אופי הנגינה שלי. בראש העין נהגתי לפגוש את המשפחה המורחבת, חמה וגדולה, ברקע מוזיקה יאמנית אסלית, ואווירת כפר תימני גדול שקסמה לי. עד היום אני זוכרת את ‘זקני השבט’ יושבים על המדרכה עם נרגילה וגת, כאילו היה זה הסלון האישי שלהם, ו”מחזנים”.
אני ממש זוכרת את המעבר שלנו לראש העין, אל “הגבעות החדשות”. כל כך שמחתי להיות חלק מהמקום הזה אפילו שהיה מרוחק מעט מה-”מרכז”. הייתי אז חיילת. שרתתי אז בקציעות והתניידתי בטרמפים ותחבורה ציבורית רבה. בהתחלה “הגבעות” היו בסך הכל שכונה לא גמורה. ברחוב שלידנו דיווחו על תן ששרט ילד. היו גנרטורים במקום חשמל, אוטובוסים כמעט שלא היו. כל הבתים נראו לי אותו דבר. אני זוכרת שפעם הגעתי לחופשה, נכנסתי לבית ורק אחרי חצי שעה הבנתי שמשהו לא בסדר.
אני חושבת שהגבעות החדשות סימנו את תחילת השינוי הגדול של ראש העין. מהר מאוד מצאנו את עצמנו גרים בעיירה שהפכה לעיר, שחבקה בתוכה מזרח ומערב, והיה ברור לי שבדיוק כמו במוזיקה מדובר ביצירה אחת. העיר השתנתה לנגד עיניי. נבנו תשתיות חדשות, בתי מגורים נמוכי קומה החלו לנסוק לגובה, אזור תעשיית היי-טק צמח מעברו של כביש 5, הוקמו בתי ספר עם חינוך מהמובחרים שיש, נפתח מרכז מוזיקה לתפארת, הייתה אווירה של פתיחות להתפתחות וגדילה, והכי חשוב, האנשים, אלה שבחרו ועדיין בוחרים לחיות בעיר הזו.
היישוב הוותיק עדיין כאן וחי בצל השינויים האלה. ואני? תמיד הרגשתי ילדת כפר שחיה בעיר גדולה. ואולי, בעצם, ראש העין מילאה את התפקיד הזה, כי ככה זה ביצירה, מחפשים את הצליל הבא אבל חוזרים תמיד לניגון הישן כי ממנו התחילה המנגינה הגדולה.
# הילה בן טובים היא כנרת ומופיעה על במות ובהפקות שונות. היא מנגנת לצד שלמה ארצי כשבע שנים. בנוסף היא הילרית ומטפלת, מעבירה קונצרטי ריפוי עם ההרכב שלה “צלילים של אור”.
