לכל אלו שעיקמו את האף יש לי מילה אחת: ישששששש! | הטור של אורי קידר

מוצ"ש החולף היה אחד הערבים הפחות שגרתיים שחוו אוהדי הפועל פתח תקווה והמועדון בשנים האחרונות. לעובדה שהוא הסתיים בחגיגות ובשמחה שמצטרפת לשרשרת של השנתיים האחרונות אנחנו בהחלט יכולים להתרגל.

האווירה המדהימה ששררה בשערי האצטדיון בסיום המשחק, התפאורה שסיפקו (שוב) אוהדי הקבוצה, כולל מאות ואולי אף למעלה מזה שאפילו לא זכו להיכנס ליציע ולצפות במשחק, ההצטרפות המשוחררת כל כך של השחקנים ובראשם המאמן עומר פרץ. כל אלה באו לצד משחק עם 650 אוהדים ביציע, מספרים שכבר שכחנו שקיימים במשחקיה של הפועל. זה היה גם משחק כדורגל שהייתה בו הרבה מאוד לחימה, נחישות, לצד לחץ שניכר בשחקנים כמעט מהרגע הראשון, מה שהוביל לתצוגה ברמה שלא הורגלנו אליה בשנתיים האחרונות.

עומר פרץ חוגג, צילום אסף הופמן הפועל מבנה פתח תקווה

ובכן, שמעתי וקראתי כמה וכמה עיקומי אפים ברשתות החברתיות. חלקן, בעיקר מצד אוהדים ממורמרים מהצד האדום של המשחק, שלא אהבו את המשחק הלא יצירתי של הפועל. אחרים העלו על נס את העובדה שמועדון כמו הפועל לא אמור לחגוג משחק שמסתיים בתיקו אפס או הישג כמו העפלה לפלייאוף העליון.

אז הרשו לי לנצל את הבמה כדי לענות לאותם מקטרגים באמירה פשוטה בת מילה אחת והרבה אותיות – יששששששששששש! כן, אנחנו הפועל פתח תקווה, כן אנחנו מועדון פאר, אנחנו מהגדולים בענף – היינו ונישאר. וכן, אנחנו נחגוג בחוסר פרופורציות את החזרה שלנו למשכן (הקבע?) בצמרת הכדורגל הישראלי.

הצוות המקצועי של הפועל פתח תקווה חוגג, צילום אסף הופמן, הפועל מבנה פתח תקווה

הן לא עברו את מה שאנחנו עברנו

אפשר לחשוב שהחיים פה בשנים האחרונות מסדרים כל כך הרבה סיבות למסיבה וחגיגה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות בררנים. חוץ מזה, שבאמת יש פה מה לחגוג. כבר היו עולות חדשות שזינקו כמטאור לפלייאוף העליון כבר בעונתן הראשונה בליגת העל. הפועל חדרה, למשל. גם היריבה העירונית שלנו עשתה זאת באחת הגיחות האחרונות שלה חזרה לליגה הבכירה. אבל שתיהן לא עברו את מה שאנחנו עברנו, הן לא מגרדות אפילו את החלק התחתון של עוצמת המועדון שלנו, הן לא נבראו מחדש על ידי אוהדיהן (בהנחה שיש כאלה) והן עשו את זה בכדורגל פחדני ומשמים.

בקיצור, לאף אחת מהן לא היה את עומר פרץ, המאמן הטוב ביותר שעומד בשנתיים האחרונות על הקווים בקבוצה ישראלית. אף אחת מהן לא עשתה זאת בעונה כל כך מרגשת ועוצמתית ולראייה, אף אחת מהן לא הפכה לקבוצה אהודה על כל כך הרבה חובבי כדורגל. המשפט האחרון אינו בהכרח מחמאה גדולה, אבל לאורך העונה הפועל עברה תהליך התבגרות מרשים, יחד עם המאמן שלה, שהפך אותה גם לקבוצה שיודעת להיות קצת פחות נחמדה וחביבה כשצריך, גם אם זה מרגיז כמה אוהדי הפועל תל אבי בטוויטר.

שחקני הפועל פתח תקווה חוגגים, צילום אסף הופמן, הפועל מבנה פתח תקווה

הבוקר, בדרכי לעבודה, נזכרתי במשחק מלפני כתשע וחצי שנים. ישבנו בצהריי שישי, משהו כמו 50 אוהדי הפועל, ביציע באיצטדיון בלוד. ארובות השמיים היו פתוחות לאורך כל 90 הדקות והפכו את האירוע לעלוב עוד יותר. הפועל הפסידה 2:0 לקבוצה המקומית, אבל מה שאני בעיקר זוכר מהאירוע זה כמה חברים שהיו בסוד העניינים, שידעו שבעוד ימים אחדים תצא לאור אחת ההפקות המופלאות בתולדות הכדורגל הישראלי – עמותת "הכחולה". אחרי למעלה משנה של הכנות מאחורי הקלעים, כולנו כבר היינו להוטים לדעת כיצד יתקבל ויתקדם הרעיון הזה. המשחק הבזוי, ברצף של עונות בזויות, בניהול בזוי, היה רק תפאורה ראויה לאש שראיתי בעיניים של כמה מחבריי.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

היום, כמעט עשור אחרי, הגענו לנקודת מפתח במסע שלנו. זה לחלוטין לא רגע השיא, אבל זה רגע שממחיש שבסוף, אחרי כל הדיבורים, הקלישאות, התקשורת שיודעת לפרגן לכל "בעלים" עם כוונות סמויות אבל לא נותנת גב אמיתי לאוהדי כדורגל שלוקחים אחריות על האהבה שלהם וכך גם עסקני הענף שוודאי חוששים לנזיד העדשים להם. בסוף, אחרי כל זה, אין תחליף לתהליך נכון, בריא, סבלני, יסודי, עם טעויות מתבקשות בדרך ועם הסקת מסקנות נכונה. ומדי פעם גם קצת מזל, ע"ע ירידתה של הפועל איכסל לליגה א' במקומנו. אולי לא ניקח אליפות בלי **שותף** עסקי, עם כיס רחב, שיודע לזהות את הפוטנציאל הטמון במועדון הזה, אבל אפשר לעשות עוד ועוד דברים טובים. השמיים הם הגבול.

עדיין לא שלב הסיכומים

אני עוד לא מסכם את העונה. יש עוד עשרה מחזורים והפועל צריכה לעמוד בהם בכבוד. להראות שהיא חלק מהמועדון הזה בזכות. ולכן, אין בטור הזה עיסוק בהיבטים מקצועיים כמעט בכלל. עכשיו חוגגים. עכשיו הלב מדבר, הרגש חוגג. המוח רק מפריש אנדרופינים.

לאהוד קבוצת כדורגל מכל הלב הוא ניסיון כמעט נואש שלנו להיאחז עוד קצת בילדות, בנעורים. מי מאיתנו שראו את הפועל חברת קבע בצמרת הכדורגל הישראלי, בטח מי שעוד זכו לראות אותה כקבוצה של המדינה, יכולים לנהל שיח פנימי סביב שאלת "מי הקבוצה המרגשת ביותר". יש טיעונים לכאן ולכאן. והעונה הזאת היא מדהימה מבחינת הכדורגל ואיכותו. לפרקים, ברמות שכנראה מעולם לא ראינו בהפועל בעידן המודרני. העונה הזאת מופלאה ביחס שבין ציפיות ותוצאות ונהדרת גם בתוצאה הסופית (תהיה אשר תהיה). אבל לפני הכל, זאת העונה שגרמה לנו סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, להיאחז שוב בעלומינו. להתרגש כמו ילדים שרואים כדורגל בפעם הראשונה ומתאהבים בקבוצה עם החולצה הכחולה. ובתור מי שבזמן המלחמה הארורה שהלוואי והסתיימה בשבוע שעבר (ולו רק כדי שנמצה עד תום את ההכנסות ממשחקי הבית העליון) הפך לאב לליבי המופלאה (אחותן הקטנה של רוני ויעל), ושוב רואה קצת את העולם מעיניים של ילד, זה יכול להיות אחלה עולם.