1. שרון מימר נראה מאוד נינוח בראיונות אחרי משחקים ולא ממש ברור מדוע. פעם ההגנה התייצבה, פעם הגענו למצבים, קצת התעייפנו אבל הכל בסדר. האמת היא ששום דבר לא בסדר במכבי של מימר. השחקנים ממשיכים לרוץ על המגרש כשאף אחד לא יודע מה תפקידו, אין שיטה, אין סגנון, אין דרך, המשמעת רופפת והתבנית החדשה היא בשיטת "נבעט חזק למעלה ונקווה למשהו טוב", שלא ממש מגיע, אגב. האמת העצובה היא שמאמן שלא מצליח להשפיע על שחקניו, בטח שלא להפיק מהם את המיטב, לא ראוי לאמן.
2. צדק מימר כשאמר שהגענו למצבים ולא השכלנו לנצל אותם. כמות המצבים האבודים גרמה לי להרהר על מה בדיוק עובדים באימונים ומה תפקידו העיקרי של היועץ המנטלי, כשהתרגילים כנראה לא ממש ברורים לאלה שאמורים לשים את הכדור ברשת. במצבים כאלה כמובן שאמורים לבוא לעזרתנו החילופים, אבל הם ממשיכים לגבול בהזיות ולהזיק יותר מאשר להועיל. יובל שבתאי? גל לוי? נדמה שלכולם ברור כל כך שישחקו, עד שאיש לא טורח להתאמץ. קרקס.
שרון מימר. צילום ניר קידר
3. אה, כן, יש גם את מי שבטוח שלא ישחק. סוטיריס ניניס. הנה התירוץ התורן של מימר: החשש שיהיו ששה זרים על המגרש. איך אמרו פעם בשער השבת? נו, באמת. לא ברור איך התקבלה "החלטה מקצועית" להיות סחבק של כל השחקנים, כשרק זה שיכול לעשות סוף סוף סדר בברדק שנקרא אצלנו "התקפה" מקבל סדרת חינוך כאילו היה ילד שעלה אתמול מהנוער ואפשר להתנשא מעליו. עם כל שבוע שעובר הולכת ומתחזקת התחושה שהיווני פשוט לא בא למימר טוב בעין. עד שהראייה של המאמן תשתפר, הוא גומר את הקשר הן מקצועית והן מנטאלית. בחמשת המשחקים האחרונים ההישג המדהים של החלק הקדמי עומד על שער עצמי (שהפך לניצחון טכני) ושער ממצב נייח. המשיכו כך.
רוצים להישאר מעודכנים?
4. ובכל זאת מצאתי גם נקודת אור – הקהל. מודה, ביקרתי כאן את התנהלות האוהדים שלנו לא פעם ולא פעמיים, אבל צדק מי שצעק למימר לשתף את ניניס ומאוחר יותר להחזיר את המפתחות. נכון, תפקידם של האוהדים הוא קודם כל לעודד, אבל כמה אפשר להמאיס עלינו את החיים עם הבושה שמתחוללת על המגרש ועוד להתחצף בסיום ולקרוא לה כדורגל? עצוב לי אפילו יותר על ילדי בית הספר לכדורגל שנגררו בשבת אחר הצהריים לצפות בשממה ושממון. כפי שזה נראה, הקודקודים כבר החלו לגבש את ההרכב המשפחתי לאימון הקבוצה. כשגיא פנוי להובלה, מישהו מוכן להתחייב שגרוע יותר לא יכול להיות?
