1. שוב מעמד המאמן במכבי על הפרק. ואוו, גם אתם מופתעים כמוני? עוד 90 דקות או פחות, מה זה כבר משנה. גם האיש עצמו מבין שהוא עם רגל וחצי בחוץ. כל שנה אותו תקליט שרוט. אלישע היה ונשאר בקטגוריית "נחמד", אבל על הדשא עולה קבוצה לא מאומנת ובטח לא מחויבת. כמה פעמים אפשר להפקיר את יוסי גינזבורג מול קבוצה כמו הפועל חדרה? למה כולם כל רגע נפצעים ומי שלא, מחזיק אחרי חצי שעה את המותן? מאמן הכושר, האם שומע? מספרים לכם שהליגה צמודה? תמשיכו לעצום עיניים ולחלום על פלייאוף עליון. אני רואה 4 נקודות מהלאומית.
2. ומי צץ כמועמד עוד לפני שחדרה סיימה להתעלל בנו? נכון, הבן האובד גיא. אממה? אפילו הוא כבר הבין שהספינה של הדודים שקועה עמוק במצולות ולא כדאי להתקרב, בטח לא כשמשה חוגג משלם לך משכורת. ימות המשיח כבר כאן – גיא מסרב לחזור למכבי, וממה שהבנתי לא בפעם הראשונה. אם נזכרים שרק בן משפחה יקבל כנראה תקציב ראוי לחיזוק, השאלה המתבקשת היא לא האם גם מאמן ללא ייחוס משפחתי יכול להצליח אצלנו, אלא כמה נמוך עוד אפשר להתדרדר? הלוואי ואפשר היה להחזיר את הגלגל אחורה ואיתו את קובי רפואה. אם לא כדורגל גדול, לפחות רצון, מחויבות והקרבה.
3. כשהשנה האזרחית החדשה באה עלינו לטובה, תמיד יש מקום לקצת אופטימיות. קבוצת הנוער ממשיכה לתת הצגות ולהוכיח שיש עתיד גם עבור מי שיאיר לפיד לא בדיוק כוס התה שלו. וכשחולמים על אליפות היסטורית בנוער, אפשר וצריך להשתמש בשחקנים המוכשרים תוצרת בית כבר עכשיו בבוגרים, לאפשר להם להתחשל ולצבור ניסיון ויפה שעה אחת קודם. למה לא בעצם? רשימת הפצועים מתארכת, הסגל מתקצר והיכולת? תשאלו את אליאל פרץ, שבחסות ההגנה המרשימה שלנו התחפש למאסטר שף וחגג שלושה בישולים במשחק אחד.
