1. קיוויתי לפתוח בצהלות שמחה ולספר לכם איזה כיף היה השבוע בים בזמן שקריית שמונה ואשדוד אוכלות סרטים על הלאומית. אבל אז התעוררתי, נזכרתי איזו קבוצה אני אוהד והבנתי שאיאלץ לחכות עד השריקה האחרונה של העונה. ככה זה כשכל החיים אתה מכבי פתח תקוה, ציפיות יש רק בכרית. וכשכבר אפשר לעזור, למה לעשות את זה חס וחלילה? ראיתם את הטקס המרגש שעשו ליוסי בניון? גם אני ניגבתי דמעות, אבל מעצבים. עילוי כדורגל יקר (לפחות ככה שמעתי שאמרו בטלוויזיה), כל הרעש והצלצולים סביבך לא העבירו את המסר – תיפרד עם ניצחון. אם לא ניצחון, תיקו גם טוב. ומה אתה עושה? בועט פנדל שלעד ייזכר כפדיחה של הפינאלה. זה הזכיר לי שגם במדי מכבי תל אביב נגד בני יהודה החמצת פנדל לאותו שער בגמר הגביע ומנעת מהקבוצה שלי כרטיס לאירופה. עכשיו בגללך אני סובל מלחץ דם גבוה. תודה.
2. בין שלושת המשחקים שיחרצו את גורל היורדת השנייה, שלנו כמובן הוא הקשה מכולם מול קבוצה שלא מזמן הורידה לנו שישייה על הראש ומול המאמן שהוביל אותנו בעבר הלא רחוק לעונה מצוינת, קובי רפואה. מדובר בספורטאי למופת שגם הקשרים הטובים שלו עם המשפחה לא ימנעו ממנו ומקבוצתו לעשות לנו חיים קשים. קובי, אני אוהב אותך בכל ליבי אבל מקווה ומתפלל שתפסיד כדי שנישאר בליגה. נכון, יש לי חילוקי דעות קשים עם ההנהלה, אבל מה לעשות, זו הקבוצה שלי ואני לא מתכוון להחליף אותה. עד שנפטרנו מהנסיעות המעיקות לדוחא, ממש לא בא לי לשים ווייז בשישי בצהריים לאום אל פאחם.
3. עד דפיקות הלב המפחידות ביום ראשון, שואו טיים בשבת. קבוצת הנוער נוגעת בהיסטוריה וניצחון על הפועל תל אביב יעניק לה את תואר האליפות. הניצחון המתוק בקריית שמונה היה שווה את הנסיעה הארוכה לצפון ועכשיו, כשקיבלנו קל”ב, עוד מאמץ קטן וזה שלנו. אני קורא לכולם להגיע למתחם בן דרור כדי להתרגש עם הכישרונות הנפלאים של דור העתיד, לומר להם שאפו ענק על עונה חלומית ובעיקר לראות אותם חוגגים בגדול ומניפים צלחת.
