1. לא ברור מה קרה עם צחי גיגי, שלא הופיע למחזור הפתיחה כששמע שהוא לא בהרכב והושעה. האיש שגיא החזיק ממנו כל כך אשתקד, ולא משנה שבכל משחק לפחות שער אחד נרשם על שמו, קיבל גיבוי מקיר לקיר ולאיש לא היה ספק שהמגמה תימשך גם העונה. והנה פתאום, יוסי גינזבורג מקבל הזדמנות. תמוה מאוד, אבל בהחלט מגיעה מילה טובה למאמן על ההחלטה לאחר שהשוער השני קיבל את הצ'אנס בגביע הטוטו והוכיח שהוא ראוי ללבוש את חולצת ההרכב.
וצחי? הוא פתאום מרגיש מעל המועדון וחושב שאם אנחנו בלאומית מותר לו לשחק משחקי כוח בסגנון 'אם אני לא משחק, אני לא נשאר'. שוער יקר, אל תעשה עלינו דאווינים, זו העבודה שלך ואתה בטח לא עושה לנו טובה. היית צריך לעזוב כבר בעונה שעברה ואם לא מתאים לך, גם עכשיו אתה יותר ממוזמן לקום וללכת.
2. 290 דקות מזעזעות במיוחד בתוך הליגה הלאומית (הטור נכתב לפני המשחק מול ראשון לציון) הסתיימו איכשהו עם שלוש נקודות ועונות במדויק לקלישאה השחוקה – עוד ניצחון כזה ואבדנו. אבל לכו ספרו את זה למאמן שלנו, שקפץ באוויר בגול השלישי כאילו לקח אליפות ולא שכח להניף לעברנו אגרוף קפוץ ולהוסיף כמה מילים, כששפת הגוף לא בדיוק מרמזת על ברכות לבביות. מעניין אם היה מעז לנהוג כך במקומות אחרים.
אז מה למדנו? ההגנה לא קיימת, הקישור בקושי מתפקד ואת המהפך אפשר לזקוף הרבה יותר לחולשה של היריבה עם השם החדש שמזכיר יותר צימר. אלי בבייב ותאי בריבו הוסיפו מחץ לחלק הקדמי ורק אלוהים (וגיא) יודעים איך שניהם התחילו את המשחק על הספסל. בכל מקרה אסור להסתנוור מהניצחון הזה וברור שלא כל יריבה תחלק לנו שרשרת כזו של מתנות, בטח לא זו שפגשנו אתמול בדרבי המשפחתי בין אבי לעמוס.
