1. למרות שמו המתוק, אצטדיון הסוכריה בעפולה השאיר אצל אוהדי מכבי טעם מר. נכון, לא מעט שחקנים חסרו בגלל פציעות, אבל אלה שעלו על כר הדשא היו חייבים לקחת אחריות ולנצח את אום אל פאחם. מישהו יודע מה קרה לדור חוגי? כבר יותר מדי זמן הוא תקוע על עשרה שערים. ומה שלום ארד בר, שמשום מה מגיע מפוקס רק פעם בשבועיים ובוחר בשיטת "משחק כן – משחק לא"? על הכישרון של ליאל עבדה כבר דובר ועוד ידובר רבות, אבל לפריצה הגדולה כולנו עדיין מחכים. בקיצור, עם שני ניצחונות בלבד בשמונה משחקים, מכבי ממשיכה את שרשרת הגמגומים בחוץ.
2. בכנות, אני אוהב לשמוע את גיא מתראיין אחרי משחקים. גם אחרי המשחק האחרון הוא דיבר לעניין, הודה שהקבוצה לא שיחקה טוב והזכיר שהגביע כרגע לא מעניין, כי קודם כל יש משחק מול קטמון. אישית הסכמתי עם כל מילה שלו והלוואי שהוא היה מסוגל להתאים את כושר הביטוי שלו מול מצלמות הטלוויזיה ליכולת אימון ברמה גבוהה. אם זה היה קורה, אולי הקבוצה שהוא מדריך לא הייתה מפספסת בכל פעם הזדמנות להגדיל את הפער בצמרת ודואגת איכשהו לשמור על אקשן מיותר בליגה שהייתה צריכה להיות גמורה כבר מזמן.
3. ובכל זאת, בואו נדבר רגע על הגביע, שעדיין חי ובועט. השבוע נזכרתי במחזור האחרון של עונת 2003/4, איך הגענו לטדי ודרסנו את בית"ר ירושלים עם 2:4 מרשים שהבטיח את הכרטיס לאירופה. הצמד של עומר גולן שעשה צחוק מאיציק קורנפיין, הנגיחה בזינוק של סטניסלב דוברובין והחופשית הקטלנית הקבועה של סלים טועמה תמיד מעלים חיוך ומעוררים את התיאבון, בעיקר כשנזכרים שגם אז, כמו עכשיו, מי שניצח על המקהלה היה גיא לוזון. ובחזרה למציאות של 2020 – מסיבת הרדיוסים של בית”ר קירבה משמעותית את המיקום של רבע הגמר מירושלים לנתניה, זמן מצוין לכל אוהדי הכורסא המפונקים שלנו להזיז את עצמם ולצאת מהבית כדי לעודד את הקבוצה ברבע גמר קל”ב. נכון, בית"ר טובה בהרבה ועם סגל של 70 מיליון, אבל היא גם תהיה בלחץ ועל המגרש הפערים מצטמצמים. למי ששכח מדובר העונה רק במשחק אחד, ולפעמים חלומות מתגשמים.
