1. לקראת השעה 23:00, כששחקני מכבי פתח תקוה עמדו לעלות לקבל את מדליות ההשתתפות בגמר גביע המדינה, ולאחר מכן שחקני הפועל באר שבע היו אמורים לחגוג את זכייתם בתואר, הייתי בטוח שזה יקרה. אבל זה לא קרה. כל הציפייה הזו לתואר משמעותי אחרי 68 שנים, שהתנפצה תוך כמה דקות במחצית השניה של המשחק, וכלום, אף דמעה. וזה לא שאני לא יודע לבכות. בכיתי מספיק בחיי, ברגעי צער ורגעי שמחה – עם המשפחה, עם מכבי, בפעילות הציבורית שלי ועוד. והפעם – נאדה. ויש לכך רק סיבה אחת – והיא שקשה להיות עצוב אחרי עונה שכזו. הייתי בוכה אחרי המשחק הזה כנראה רק מאושר, אם מכבי הייתה מנצחת.
2 אבל גם בגביע, כפי שהתרגלנו בשנים האחרונות בליגה, נגד הפועל באר שבע כדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף הגמלים מנצחים. המחצית הראשונה עוד הייתה מאוזנת, עם מצבים לשתי הקבוצות. למחצית השנייה מכבי פשוט לא עלתה, וספגה במהירות שער קל (פיגור ראשון העונה בגביע), ואחרי מספר דקות נקבעה גם תוצאת המשחק. אני לא רוצה להאשים את השוער דור חברון בשער השני, אני פשוט חושב שלא היה צריך להגיע לסיטואציה שבה השוער ששיחק הכי הרבה במשחקים שקדמו לגמר הגביע עוד לא נולד כאשר מכבי הגיעה למעמד הזה בפעם האחרונה (לפני 19 שנים).
3. בדרך לגמר מכבי הדיחה שלוש קבוצות מליגת העל, כולל אחת שסיימה את העונה במקום השלישי, אחד מעל באר שבע, אבל זה לא אומר שהפועל באר שבע הייתה אמורה להיות משוכה קלה. ההפסד בגמר רק מעצים את גודל ההישג של ההגעה למעמד הזה, על ידי קבוצה דלת תקציב, עם שחקנים צעירים, וללא אף שחקן זר בהרכב ואפילו בסגל. אצל היריבה, זר אחד עשה את ההבדל, אבל לצידו שיחקו עוד שלושה שחקני חיזוק לא מקומיים.
4. ולמרות כל הכתוב לעיל, חבל. זו הייתה הזדמנות נהדרת לזכות בגביע המדינה אחרי 68 שנה, במיוחד עבור קבוצה דלת אוהדים כמו שלנו. הודות לקורונה, יחסי הכוחות ביציע אפילו נטו טיפה לטובת מכבי, כאשר היציע שמאחורי אחד השערים קושט על ידי חוג האוהדים של הקבוצה במגוון שלטים (באר שבע לא עשו זאת), מעט המקורבים והאוהדים שכן נכחו ביציע דחפו את הקבוצה ונשמעו היטב במחצית הראשונה, ורעשי הקהל שההתאחדות לכדורגל שידרה במערכת ההגברה של איצטדיון בלומפילד כללו די הרבה פעמים את שירת "הולך הולך הולך בכל הארץ, איתך זה עד המוות, רוצה למות כחול".
5. מוראד מגמאדוב לא זכה להניף את גביע המדינה בתור שחקן, וגם השנה לא יזכה להניפו בתור חבר בצוות המקצועי. אבל אחרי העונה הזו – אני אופטימי יותר מתמיד, ומאמין שבעוד 100 שנה אף אחד לא יצטרך להוציא את עצמותיו מהקבר כדי לאפשר לו להיות קרוב לצלחת או גביע היסטוריים. הצעירים האלה, שחלקם זכו באליפות הליגה לנוער לפני שנה, זכו השנה באליפות הליגה השנייה והגיעו עד גמר הגביע. אם נדע לשמור עליהם במועדון ולהמשיך לטפח אותם – הם עוד יביאו לקבוצה הבוגרת תארים משמעותיים בעתיד המאוד קרוב.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
