שלומי וורצל ז"ל. צילום זאב שטרן
אם חיפשתם הוכחה לכך שתוצאות והישגים על המגרש אינם חזות הכל, במציאות בעייתית בה השתרשה תרבות “עריפת הראשים” הספורטיבית – תוכלו למצוא אותה בקלות במחלקת הנוער של הפועל. כאן המוקד הוא טיפוח הילדים, סיוע רחב היקף למי שידם אינה משגת ויצירת מסגרת ביתית של ערכים למצוינות.
לפני כארבע שנים הלך לעולמו מי שנחשב לאבא וללב הפועל של המחלקה, שלומי וורצל ז”ל. קצרה היריעה מלתאר את פועלו של האיש שהיה “האבא” של מחלקת הנוער הכחולה בשנים האחרונות, ממקימי החוג הכחול והרוח החיה מאחוריו. בין השאר הקים את ה”בית החם” ששיכן ילדים מעוטי יכולת, דאג להם למזון וציוד על בסיס קבוע והציל רבים מהם מהדרדרות לרחוב, תוך שהוא עושה את מרבית הדברים בצנעה ועל חשבון זמנו הפרטי.
“החוג הכחול”, שנקרא כעת על שמו של וורצל, הוא ארגון התנדבותי שהוקם ב-2009 ע”י חוג אוהדים ותיקים של הפועל, במטרה להיטיב עם ילדים ונערים ממשפחות מצוקה המשחקים במחלקת הנוער של האגודה. מטרתו הראשית היא לאפשר שוויון הזדמנויות לכל ילד ונער לממש את כשרונו ככל האפשר ולבוא לעזרתו כאשר ישנם גורמים כלכליים וחברתיים המפריעים לו. החוג תומך כלכלית בילדים אלה, בין השאר בציוד ספורט, ארוחות חמות, מחשבים, מינויים לחדר כושר, כביסה, הלבשה תחתונה ומוצרי היגיינה, קורסים, ציוד לבית הספר, תלושי שי וחבילות בחגים וגיוס מלגות. כמו כן מקיים החוג הכחול באופן קבוע שיעורי עזר במקצועות שונים לילדים ולנערים ומקיים מעקב אחר התקדמותם בבית הספר.
את החלל הגדול שהותיר וורצל ז”ל ממלאים מאז לכתו אנשים שמחלקת הנוער יקרה ללבם ודמה הכחול של הפועל זורם בעורקיהם. לרגל החג, תכירו את האנשים שהופכים את המחלקה לשושן צחור בין לא מעט קוצים.
אבי דולמן. צילום החוג הכחול
אהבה ללא תנאים
“גדלתי במחלקת הנוער בתקופה בה היא באמת הייתה עבורי בית שני. אני זוכר שממש הייתי חוזר מבית הספר, זורק את התיק והולך… הביתה”, מספר אבי דולמן, ממובילי הפעילות ב”חוג הכחול” כיום. “שלא כמו היום, כולנו היינו אז תושבי העיר וזה בלט מאוד. המחלקה הייתה אז בשיאה, סמל לגאווה, חברות ומשפחתיות וכולנו גדלנו לתוך מסגרת של מצוינות – זה היה ב-DNA שלנו. יחד עם מכבי תל אביב היינו מחלקת הנוער הכי טובה בארץ ואם לא זכינו באליפות, לפחות התמודדנו עליה ועל גביע המדינה בכל השנתונים”.
אלא שמהזיכרונות של דולמן לא נשאר הרבה. במשך 16 שנים התגורר בחו”ל – בין השאר בארה”ב, סינגפור, בלגיה ואיטליה וכשחזר לא הכיר את המחלקה אותה אהב ועליה גדל. “חזרתי ארצה לפני כשבע שנים, התחלתי להתעניין בפעילות של החוג הכחול והיה פשוט מזעזע לראות לאן המחלקה הידרדרה”, הוא אומר בכאב. “אלא שאז קיבלתי טלפון משלומי וורצל, שאמר לי ‘חזרת – יאללה, בוא לעבוד’. הוא היה אדם ואוהד מדהים עם אהבה ללא תנאים ולאחר לכתו נכנסתי לנעליים המאוד גדולות שהותיר”.
דולמן שינס מותניים ומי שקרוב למחלקה ימצא אותו בשטח מדי שבת בשעות הבוקר המוקדמות – מסרב לפספס משחק וממש לא משנה אם מדובר בטרום ב’ או בקבוצת הנוער. במילה אחת: תשוקה. הסיוע המקיף לילדי המחלקה מתבטא בנסיעות, ביגוד, בדיקות רפואיות, מחנות אימונים בחו”ל וכן תמיכה בפן המנטלי עם לא מעט שיחות עידוד. בשנה שעברה השיב דולמן לפעילות את “הבית החם” אותו ייסד וורצל, באמצעות דירה שכורה במרכז העיר המאיישת בעת ובעונה אחת בין 3-5 נערים. אוהדים רבים נרתמים לדאוג לאותם נערים לאוכל, כמו גם חלק מההורים. מנהל קבוצת הנוער, חיים לוי, מפקח בקביעות על ההתנהלות השוטפת ודואג שלא יחסר דבר. חשוב לציין כי אחד הערכים החשובים הוא מתן שוויון הזדמנויות, וכך מוצאים את דרכם לבית החם גם בני מיעוטים וילדי עובדים זרים.
גם מי שעוקב מרחוק יתקשה לפספס את פועלו רחב ההיקף של דולמן, שמשקיע מזמנו וממרצו באתר אינטרנט מושקע ובדף פייסבוק פעיל, שזכה עד כה לסדר גודל של כ-7,500 לייקים, פי שלושה מהעמוד הרשמי של המועדון והרבה יותר מלא מעט קבוצות בוגרים בליגת העל. “הפופולריות וכמות הכניסות פשוט מדהימה ומוכיחה כמה המחלקה חשובה עבור הקהל ונחשבת למקור גאווה וליהלום שבכתר”, הוא אומר. “צריך לזכור שהמחלקה לא בשיאה. אנחנו לא מכבי תל אביב, מכבי חיפה או אפילו מכבי פתח תקוה שיש להן הצלחות ספורטיביות, אבל אנחנו רוצים להביא את המחלקה לכמה שיותר אוהדים ולומר – אולי אנחנו לא כל כך מצליחים, אבל אנחנו כאן. אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שכל הילדים יקבלו הזדמנות. אם הם ייצאו שחקני כדורגל זה בונוס, אבל קודם כל שיהפכו לבני אדם ויקבלו כלים בסיסיים לחיים”.
אוהד נוסף שפעיל מאוד ונותן את כל כולו עבור המחלקה הוא רובי ביבי. “מחלקת הנוער היא החמצן של המועדון ועצם קיומו”, אומר ביבי. “לשם מגיעים האוהדים, השחקנים והפעילים ובלי מחלקת נוער למועדון כדורגל אין סיכוי להתקיים. אם נצליח בכל שנה לייצר 2-3 שחקנים לבוגרת נהיה המועדון הכי בריא בעולם”.
את המהפך החיובי במחלקה מסמן ביבי בשנתון 2003. “השנתון הזה היה האחרון שהתחיל את בית הספר לכדורגל באורווה וידעתי שאם אשמור עליו נוכל להתחיל מחדש”, הוא אומר. “לשמחתי לא טעיתי ובשנתונים של 2004-2009 ישנם לא מעט שחקנים מוכשרים שיוצרים בסיס יציב ובריא. בכל שנה 4-5 שחקנים מסומנים ככאלה שיכולים להתקדם ולהוביל את קבוצת הנוער”.
את התקופה שלפני אותו שנתון היה מעדיף ביבי לשכוח: “היינו פשוט מפורקים”, הוא נזכר. “לא היה לנו בית וכל ילד שידע לתת פס טוב או מסירה, העדיף ללכת למקום אחר. עשרות ילדים – מוכשרים יותר או פחות, כולל אוהדים שלנו, חצו את הכביש ועברו לשחק במכבי כי שם היה בית”.
בין השאר מסייע ביבי בגיוס כספים באמצעות פנייה לאוהדים ומקורבים למועדון על מנת שיאמצו את אחת הקבוצות במחלקה. “תורמים לנו דברים כמו סטים של ביגוד למשחקים ואימונים, כדורים ותיקים”, הוא אומר. “מדובר בהשקעה לא מבוטלת בסדר גודל של 15 אלף שקלים לקבוצה בשנה”.
רובי ביבי. צילום אבי דולמן החוג הכחול
דני משיח וגל חצור. צילום אבי דולמן החוג הכחול
אין מצב שילד לא ישחק כי אין לו כסף
מי שאחראים על עיקר התמיכה בפן הכלכלי הם גל חצור, בעליה של חברת ‘דיל טוב’, המשמשת כספונסרית הראשית של קבוצת הבוגרים, ושותפו דני משיח. בראשותם של השניים, כמו גם חבר מועדון הזהב רובי ביבי, זוכים הילדים לליווי של תזונאי צמוד, ומעבר למעטפת הספורטיבית מקבלים תלושים לחג עבור מצרכי מזון. מי שידו אינה משגת זוכה גם לסיוע במוצרי בסיס באופן שוטף ו-15 מילדי המחלקה אף מקבלים דמי כיס חודשיים.
“שלומי וורצל היה איש יקר להפועל שעבד מסביב לשעון ולכתו הייתה מכה קשה מאוד למועדון”, אומר חצור. “היה לנו רצון גדול להמשיך את מה שהוא התחיל ומאז לכתו הייתה הרתמות גדולה הרבה יותר, כמו גם חברים רבים שהצטרפו למועדון הזהב”.
“מחלקת הנוער זה הלב של הפועל ואנחנו מלווים אותם עם המון אהבה ובאופן צמוד”, מוסיף חצור. “התמיכה היא גם כספית וגם בלימודים ועבורי כדורגל הוא לא רק ספורט אלא גם חינוך. ילד רואה לפעמים במאמן יותר מאבא ומכבד אותו בהתאם. גם מי שאין לו יכולת כלכלית יכול לבוא לשחק אצלנו ומעבר לכך הכיוון של המחלקה הוא מצוין ולאט לאט הופכת גם למוקד חברתי. מגיעים לכאן גם שחקנים מקבוצות בכירות – מה שלא היה בעבר”.
“אנחנו כאן קודם כל כדי לתת את הלב לילדים האלה ולהחזיר את הפועל לימים היפים של לפני 20 שנה”, מצטרף משיח. “גם אני לא באתי מבית עשיר וההחלטה הראשונה הייתה שאין מצב שילד לא ישחק כי אין לו כסף. פשוט אין חיה כזאת. לשמחתי אנחנו עומדים בזה. מעבר לכך חיזקנו את כל הקבוצות, פתחנו קבוצות חדשות, אנחנו משקיעים בבית הספר לכדורגל וכל שנה התקציב רק ילך ויגדל. יש כאן אנשים שעובדים קשה מאוד ולא חוזרים לפעמם הביתה עד שעת לילה מאוחרת, אלא מגיעים לסירקין ורק חושבים מה אפשר לעשות ואיך להשתפר. אחד הדברים העיקריים שנותנים לנו תקוות הוא מועדון הזהב. בכל דבר שצריך החברים נרתמים כדי לעזור וזה מרגש בכל פעם מחדש”.
“החשיבות של המועדון השנה הייתה מאוד קריטית כי כמעט 40 איש הכניסו סכום של 6,000 שקלים כל אחד עבור מנוי, דבר שעזר מאוד לתקציב הבוגרים”, מוסיף ביבי. “המועדון בנוי מאוהדי הפועל שהמועדון חשוב להם והמטרה היא לתמוך בכל בעלים שהוא איש ישר והגון ללא עבר פלילי. כל אדם או גוף – כמו ‘הכחולה’ למשל, שיעמוד בראש המערכת, יזכה לתמיכת מועדון הזהב”.
וכן, לצד טיפוח המחלקה אי אפשר להתעלם בפעם המי יודע כמה מהחזות העלובה של הספורטק בסירקין. סמוך לראש השנה נערכה ביקורת במתחם מטעם ההתאחדות ובאופן לא מפתיע הוא לא אושר למשחקים. בין הליקויים הרבים נמצא כי אין חדרי הלבשה למקומיים, לאורחים ולשופטים, אין מקלחות ושירותים הן לשחקנים והן לקהל, ובנוסף אין יציע קהל שאמור למנות לפחות 380 מקומות ישיבה. “כאוהדים ותיקים אנחנו מנסים כבר שנים לעזור במלחמה הזאת, ומה שיש עכשיו הוא זהב לעומת מה שהיה לפני כשבע שנים, אז היה מדבר”, אומר דולמן. “הבעלים מתחלפים ועסוקים בעיקר בלכבות שריפות. אין להם כוח לתכניות ארוכות טווח. אני מניח שהחלום הרטוב של כל אחד מהם הוא לפתור את הבעיה הזו – אבל המציאות טופחת על פניהם. אם אין לך בית תמיד תהיה נווד ותיראה מלוכלך. סירקין הוא סוג של בית, אבל מעין דיור ציבורי. בסופו של דבר נצטרך לצאת משם, לבנות מתקן חדש משלנו ולא להיות תלויים בעירייה”.
“משקיעים כל כך הרבה במתקן, אבל איכשהו במקום לתת פוש ולסיים תמיד נראה שעושים חצי עבודה וזה פשוט מבאס”, מוסיף משיח. “לצערי במצב הנוכחי אני לא רואה שום פתרון באופק לבעיה הזו”.
מעבר למתחם הפרובלמטי, מטרת העל הספורטיבית של העושים במלאכה היא כמובן לשמור על הילדים בבית ולהימנע ממקרים דוגמת אסף צור ופז בן ארי, שהציתו את דמיונם של אוהדי הפועל אבל בליגה הבכירה לובשים דווקא את מדי המשחק של הפועל רעננה ובני יהודה – קבוצות שפוטנציאל האוהדים של שתיהן גם יחד לא מדגדג את זה של הקהל הכחול.
“במקרים של אסף צור ופז בן ארי מדובר בחוזים שלא אנחנו עשינו”, מבהיר משיח. “החוזים שאנחנו עושים כיום שונים מאוד והם הרבה יותר טובים גם לשחקן וגם להפועל. אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק במטרה שמקרים כאלה לא יחזרו”.
“זו אכזבה גדולה שכישרונות שגדלו אצלנו כמו אסף ופז עברו לקבוצות אחרות ואין ספק שצריך לדאוג לחממה כדי ששחקנים לא ירצו לעזוב”, מסכם חצור. “המטרה שלנו היא לנסות להביא למצב ששחקני הבית של המועדון יישארו בו ויקבלו בעתיד את הבמה. לכן אנחנו משקיעים, מטפחים ושומרים על הנוער שלנו – בבית”.
