בצרוף מקרים חביב למדי, שנת הלימודים בבתי הספר נפתחת במקביל לעונה הראשונה של הפועל פתח תקוה בליגת העל מאז 2014/15. חגיגה גדולה של התחדשות, כשגם תלמידי תיכון עברו ממש בדקה ה-90 בבקרה התקציבית של רן ארז.
אחרי יותר מדי שנים בהן נשארה הפועל כיתה והייתה אף מועמדת לרדת כיתה נוספת, היא סוף סוף מקבלת את אישור המועצה הפדגוגית ומעפילה אל ליגת העל (יסודי). כמו כל התחלה חדשה, גם להפועל צפויה שנה קשה, מורכבת, מאתגרת, רבת קשיים ומהמורות, אבל גם מלאת תקווה לניצחונות קטנים וגדולים, רגעים יפים שבסופם חיוך גדול ושנה נוספת בכיתה של הגדולים.
בקיצור, כמו שאוהבת לומר כל מחנכת חובבת קלישאות – כל שנה מתחילה בסימן שאלה וכל התלמידים בהפועל יצטרכו לעבוד מאוד קשה כדי לקבל תעודת הצטיינות בסוף השנה.
מה תיחשב הצטיינות? אחרי חלקה השני של העונה שעברה והפתיחה האופטימית של הפגרה התחלתי להפליג בדמיוני ולעוף על כנפיו אל עבר מאבקי הפלייאוף העליון בואכה לחיצת יד לנשיא המדינה. בכדורגל יש הרבה משמעות לכוח האינרציה, למומנטום בו נמצא מועדון ולפרקים הפועל פתח תקוה הפכה פתאום לקבוצה שנראית כמעט בלתי מנוצחת.
אבל פתאום הפגרה הרגישה ארוכה מאוד ובשלב מסוים נדמה שהפועל קצת מתקשה להכות בכנפיים ולהמשיך לדאות ומתחילה לאבד גובה. היו אלה קשיי הבקרה, הפציעות המרובות (דחילק, שמישהו יבדוק את הנושא כבר!), התוצאות המבאסות בגביע הטוטו ובשאר משחקי ההכנה ובעיקר ההבנה ששכר הלימוד שעלינו לשלם נראה פתאום גבוה ואף אחד לא שש לפרגן לנו עם מלגה נחמדה.
ובכל זאת, אחרי עבודה קשה ומאומצת לאורך כל הקיץ, הצליחה הפועל להגיע לקו הזינוק לעונה הזאת כשהיא במצב אופטימלי למדי, כשכל הסגל עובר בבקרה התקציבית. אם לא היו קוראים לנו הפועל פתח תקוה, העובדה הזאת הייתה מובנת מאליה. אבל זאת הפועל, כל מה שיכול להיות קשה, יהיה קשה. לכל הנוגעים בדבר מגיע הרבה מאוד כבוד – החל מההנהלה, הוועד המנהל והקהל ששוב נרתם למען המטרה.
מחר, סוף סוף, נעלה כולנו על תלבושת אחידה בגווני כחול-לבן ונצעד בגאון אל שערי "ראש הזהב" ונקבל בהתרגשות אמיתית את העונה החדשה ואת הקבוצה המחודשת שלנו. ורק שלא נצטרך להיקרא ליועצת, למנהלת (בית הדין של ההתאחדות במטאפורה המורכבת שהתחילה קצת ללכת לי לאיבוד ובשלה העת להיפרד ממנה) ומהר מאוד נסיים את תקופת ההסתגלות וניכנס לתלם.
סיפור עוצמתי, סיפור אהבה
אני בחור רגשן למדי, לא תתקשו לחלץ ממני דמעה של עצב או התרגשות. מספיק שהבת שלי תאמר "הפועל" כדי שהלחיים יתלחלחו. אולם איפשהו במהלך השנים, בכל מה שקשור לקבוצה אותה אני אוהב, הרגשות קצת התקהו. לא צריך להיות זיגמונד פרויד כדי לזהות את מנגנוני ההגנה שהקמנו סביב הנפש המצולקת, אחרי שנים ארוכות של סבל, ייסורים ותסכולים.
ובכל זאת, כבר בזמן כתיבת שורות אלה אני מתרגש.
היו מעט מאוד רגעים לאורך העשור האחרון בהם האמנתי שיבוא יום ונשמע שוב את הימנון ליגת העל מהיציע, שנזכה לסיקור סביר בתקשורת הארצית, לשידורים ברמה שמנסה לפחות לכבד את האירוע. לניצולי ערוץ הקיבוץ, כל שידור שמסתיים בלי תקלת סאונד או צילום שקפא נדמה כמו יצירה מעוטרת פרסי אוסקרים.
כדי לקבל השראה בימים טרופים אלה, של היעדר מסגרות חינוכיות וילדה שתלויה לי על כל יד, ביליתי כמה שעות טובות באתר המוזיאון המופלא של האוהד השרוף עד טרלול עמית ברט.
אחרי כמה עשרות תקצירים מעונות שונות, התחוור לי פעם נוספת עד כמה סיפורה של הפועל הוא לא פחות ממפעים.
כמו כל סיפור ספורטיבי מצוין, גם פה הכדורגל יכול לשמש רק תפאורה ראויה. זה סיפור עוצמתי קודם כל ברמה האנושית. סיפור של נחישות, תעוזה, דבקות במטרה, אומץ לב, חוצפה חיובית וזה בעיקר סיפור אהבה. וכן, אני יודע שזאת שנת 2023, אנחנו לא בסיפור של וויליאם שייקספיר וגם לא של האחים גרים. עם אהבה לא הולכים למכולת וגם לא לטבלה ואף נשיקה לא תרדים הגנה של קבוצה יריבה. צריך הרבה מעבר לכך. אבל גם אי אפשר בלעדיה. והיום, סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים בהן הייתה זרוקה על הכביש כמו אלה מהשיר המצמרר ההוא של שלום חנוך, וכל פעם הגיע איזה בחור חדש עם אופנוע חדיש שזרק אותה בתורו על הכביש, היום הפועל מוקפת באהבה. ומי יודע, אולי בסיפור האגדה שלנו, האהבה שוב תנצח.
אם הסיפור שלנו הוא באמת סיפור אגדה (והנה, עוד מטאפורה שלי מתחילה לאבד גובה), אז הפועל כבר נישקה את הנסיך והתפוח המורעל נפלט מגרונו וכעת אנחנו צועדים בבטחה על דרך האבנים הכחולות. אבל זאת דרך ארוכה במיוחד, קשה ובסופה אין לדעת מה מחכה. אולי קסם, אולי אחיזת עיניים. אבל צריך, כמו בשיר הנפלא של נעמי שמר, להמשיך ללכת, להמשיך לצעוד ולעשות זאת בלב פתוח. תהיו אופטימיים, זה עדיין בחינם.
סאגת השוער: ארוכה מידי
זה אולי יישמע קצת מוזר, אבל אותם מרכיבים שסידרו לנו את הכרטיס לליגת העל, יצטרכו גם להשאיר אותנו בליגה הבכירה. אני פחות מדבר על כדורגל, ויותר על אופי. על היכולת לקום ממצבים קשים, תוך כדי משחק ותוך כדי עונה. ויהיו רגעים קשים. על סבלנות, דבקות בדרך, אמונה ביכולתנו והרבה רוח חיובית וטובה של מועדון בריא וחזק, על הדשא, במשרדי ההנהלה וכמובן – ביציע.
אני נמנע מעיסוק רחב מדי בעניינים מקצועיים כמו ניתוח הסגל, בחינת מערכים וכו'. אני עושה זאת גם כי אני לא חושב שדעתי טובה משל אחרים, אבל בעיקר מכיוון שהצלחתה של קבוצת אנשים, בין אם בכדורגל, כדורסל או בכל תחום אחר גם מחוץ לעולם הספורט, תלויה בכל כך הרבה רכיבים קטנים כמו חיבור אנושי בסיסי, נכונות לשיתוף פעולה, ויתור על אגו ועוד שלל מרכיבים שהיריעה קצרה מלהכיל. תראו פרק ממוצע של חתונה ממבט ראשון ותבינו במה מדובר. (מה שמזכיר לי שסוף סוף יהיו גם משחקים שיתנגשו בפרקים של יצירת המופת הזאת. המחיר שאנחנו נדרשים לשלם כדי ליהנות מהפועל בליגת העל).
הפועל של העונה שעברה הייתה הוכחה ניצחת לכך. כשזה התחבר, גם בלי הרבה שינויים בסגל לאורך העונה, זה פשוט טס קדימה. על כן, תהא זו נבואת שוטים מסוג מתקדם במיוחד לנסות ולקבוע האם מה שעשתה הפועל עד כה בשוק ההעברות (ועל פי הדיווחים וההיגיון ואני מקווה שגם על פי הארנק של הקבוצה, היא עדיין לא השלימה מהלכיה בתחום) הוא מוצלח.
רוצים להישאר מעודכנים?
אם אשים את מה שכבר ידוע על כפות המאזניים, אז בצידם החיובי יהיה הניסיון המוצלח להביא שחקנים עם ניסיון בליגת העל ולא כאלה שעשו זאת כממלאי מקום בהרכב, אלא שהובילו קבוצות והתמודדו עם רגעים יפים לצד רגעי משבר ולחץ. בעונה האחרונה שלנו בליגת העל, כשהגיע המאני טיים, גם אם היו בסגל שחקנים מנוסים, ניכר החיסרון במבוגר אחראי והתוצאה הייתה התפרקות וירידה.
הטריו שכטר/ ריקן/ ורד ידע ועשה המון דברים בכדורגל. אם הם יתנו מיכולתם וניסיונם, המגבלות הגופניות שמביא הגיל יהיו שוליות והתרומה שלהם לא תתמצה בשערים ובישולים.
בצד השלילי אני מונה את סאגת השוערים. ביטחון הוא כמעט כל עולמו של שוער (בתנאי שהוא מספיק מוכשר כמובן, על כשרונם של שוערי הפועל ספק אם יהיה מי שיוכל לערער) והעיסוק הבלתי פוסק בעניין מתחילת הפגרה ודאי לא הוסיף שקט וביטחון לעומר כץ ורן חשפיה, כשעל האחרון, שוער מצוין, חוסר הביטחון ניכר. אין שום בעיה ברצון לחזק את העמדה, אבל זה משהו שצריך להיעשות בשקט ובזריזות. מריחת הנושא לא תרמה לשוערים ובטח שלא להפועל.
החיבור עם הקהל: השארתי את הטוב לסוף הטור (אבל עם כוכבית)
השארתי לסוף את הטוב ביותר ואת הפקטור שיכול להיות ההבדל הגדול בין הפועל ובין קבוצות רבות גם בליגת העל.
אין הרבה קבוצות בליגת העל, שהקהל הוא כל כך משמעותי כמו בהפועל. כמובן שיש קהלים גדולים משלנו, אני לא מתיימר לדבר. אבל החיבור הזה בין הקהל למועדון כבר הביא תוצאות מופלאות בעבר. ושוב, כפי שלא קיים בהרבה מועדונים בארץ. וזה כששמים את העובדה שהקהל הוא הבעלים בצד לכמה רגעים.
הקהל שלנו יכול וצריך לייצר את השקט שמועדון בעונה כל כך קריטית זקוק לו. כמובן שהשקט יבוא לידי ביטוי בהרבה מאוד רעש מהיציע, אבל הבנתם את כוונתי. לדחוף ולעודד גם כשבא למרוט את השערות, להטיח את הרגל בכיסא או להתכרבל כתינוק ולהתכסות ברחמים עצמיים.
בהפועל מבינים זאת היטב. חלק נכבד מהפעילות של המועדון מוקדשת לשימור וקידום הקשר עם הקהל והעבודה שנעשית במישור הזה היא לא פחות מפלא. אני בטוח שתקציב רב לנושא לא קיים ברשות המועדון, אבל פה נכנסת לידי ביטוי אותה אהבה בלתי מרוסנת שכבר הזכרתי ולא פחות חשוב – כמה מוחות קודחים ומבריקים שמנפקים פעילות מדיה ברמה של מועדוני על בארץ ובעולם. לעיתים נדמה שהציפייה לסרטון המבשר על החתמה חדשה (והיו כמה מבריקים במיוחד הקיץ) מרגשת כמעט כמו ההחתמה עצמה.
והנה הכוכבית: אבל בתוך כל הקסם הזה, יש גם נקודה שחורה ומאכזבת. הפועל נקבה במחיר מופרז במיוחד של 70 שקלים (לפני עמלה) עבור כרטיס למשחקיה. מחיר אחיד, גם לילדים ונוער. לפחות שתי קבוצות, מכבי נתניה ומכבי פ"ת גבו 60 שקלים על כרטיס למשחק הליגה הראשון של העונה, כך שהפועל רחוקה מלהיות ברף התחתון של המחירים. ושוב החישובים האלה, של אותו אב שנוסע למשחק עם שני ילדים ומסיים את האירוע עם מחיר של לילה או שניים במלון.
איזו תמורה מקבל הלקוח הבוחר לרכוש כרטיס? יציע מאובק, שירותים סתומים ועשן סיגריות, שאיש במועדון, בעירייה או בכל גוף אחר, לא מנסה לרסן, היישר לתוך הפרצוף. ביחס, למשל, לכרטיס קולנוע, שעולה בערך 40 אחוז פחות (וגם על מחירו עולה מדי פעם מחאה), התמורה היא אפסית.
לא ברור לי מדוע כל קבוצות הליגה בוחרות להתעלם מהסעיף בתקנון המדבר על כך שקבוצות הבוחרת לקבוע מחיר אחיד לכרטיסים, לא תוכל לגבות יותר מ-50 שקלים ואם תבחר לעשות זאת, תהיה מחויבת להקצות כרטיסי ילדים ונוער מוזלים. אלה הפכו להיות מוצג מוזיאוני נדיר.
זאת רק הוכחה נוספת לניתוק ההולך וגובר בין מקבלי ההחלטות בענף לבין אוהדי כדורגל. אלא מה? בהפועל מדובר בשניים שהם אחד. בעלים ואוהדים. הפועל לא צריכה להיות מובלת. להשתרך מאחור. ביחס לאוהדיה, כפי שהוא מפליאה לעשות בשנים האחרונות, היא חייבת להיות מובילה. עמוד האש המאיר לפני המחנה הרקוב של הכדורגל הישראלי.
זה לא קורה, זה מבאס, זה חבל ומי יודע כמה אוהדים צעירים שהיו מגיעים למשחק או שניים ונדלקים, זה מרחיק. גם ביחס לאוהדים של קבוצות אורחות – צריכה להיות אמת מידה מוסרית בסיסית. אוהדים הם לא פרה חולבת.
את העיוות הזה הפועל יכולה וצריכה לתקן, לכל הפחות החל ממשחק הבית הבא. מחר בשעה 19:00 הכל יזוז הצידה ולבמה המרכזית תחזור הכוכבת הוותיקה והאהובה.
תמו החזרות, תרגשו אותנו, תשמחו אותנו!
יאללה הפועל, עוד רגע זה מגיע.
