הפעם הראשונה בה אני זוכר שעלה לדיון נושא הכנסת הטכנולוגיה ומצלמות הטלוויזיה לתוך עניין השיפוט, הייתה אחרי משחק הגומלין בחצי גמר ליגת האלופות, בו נפרדו ברצלונה וצ'לסי בתיקו 1:1 שהעלה את הקטלונים לגמר.
המשחק נודע לשימצה בגלל תצוגת השיפוט האומללה של השופט הנורבגי טים אוברבו, שבעצמו הודה לאחר מכן כי קיפח בצורה קשה את צ'לסי ואמר כי "אלה החיים" (נשמע לכם מוכר?).
בפיפ"א הבינו שבעצם אפשר להימנע ממשחקים שמוכרעים בדרך כזאת ואחרי עבודה ארוכת שנים, במונדיאל 2018 נכנסה לפעולה מערכת ה-VAR, שהפכה מאז לחלק בלתי נפרד מעולם הכדורגל, כולל בליגת העל בישראל.
השינוי המטורף, אולי המשמעותי ביותר בענף מאז המצאתו, אמור להפוך את המשחק לצודק יותר. מטרתו למנוע הכרעתם של משחקים על שגיאות שיפוט חמורות. בעצם, בפועל, שופטי המסך הופכים לפוסקים העיקריים בכל הקשור להחלטות משמעותיות – שער, פנדל ו/או כרטיסים אדומים.
אני עדיין זוכר את הימים בהם השופט היה הולך למסך ואשכרה בוחן בעיון את הנעשה ולא מקבל באופן אוטומטי וכמעט עיוור את המלצות שופטי המסך, כפי שנתקבע בימינו.
בקיצור, ה-VAR גורם לשופטים להימנע מקבלת החלטות משמעותיות מצד אחד וממילא מפקיע מידם את ההחלטה הסופית.
בשבת אחר הצהריים הפכה הפועל פתח תקוה פעם נוספת לקורבן של המערכת המתקדמת. ארז פפיר, שופט המשחק, הכריז על חמש דקות תוספת זמן, כמה רגעים אחרי השער הדרמטי של גולן בני שקבע 0:1 לכחולים. לא ברורה לי התוספת המשמעותית כל כך, במשחק שהיה צמוד עד הדקה ה-86 ועל כן לא נרשמו בו בזבוזי זמן, לא בדיקת VAR ולא פציעות משמעותיות. כמו בשיפוט המסך, גם תוספת הזמן בת חמש הדקות הפכה כמעט לסטנדרט מינימלי.
גם חמש הדקות הללו חלפו עברו כשהאורחים מאשדוד הגביהו עוד כדור למרכז הרחבה שנהדף בקלילות על ידי רועי אלימלך מהפועל. אף אחד משחקני אשדוד לא הביע תרעומת וגם פפיר עצמו, שעמד ממש בסמוך לאירוע, לא הראה סימנים כי הבחין במשהו חריג באירוע. או אז נכנסו לפעולה שופטי המסך, שכנראה לא יכלו לסיים משחק בלי שירגישו בנוכחותם. הם העירו את תשומת ליבו של פפיר לספק נגיעת יד של אלימלך. פפיר רץ לבדוק, הסתכל בזווית או שתיים, כמה שניות בודדות, שוודאי לא יכולות להספיק לניתוח אמיתי של האירוע, כמו למשל את העובדה שאלמלא ניתז הכדור לידו של אלימלך, הוא ממשיך ופוגע בחזהו, כמו גם את העובדה שאלימלך לא עשה שום תנועה חריגה בניסיון לגעת בכדור בידו. בקיצור, אין פה שום דבר. בטח לא משמעותי.
שופטי המסך אמורים להאיר את תשומת ליבו של השופט רק לאירועים שפספס, לא ראה, לא הבין כהלכה. אין להם מנדט להתערב בשיקול הדעת שלו. אולם הם חרגו מתפקידם, קראו לפפיר ומשם הדרך לפנדל שלא היה הייתה קצרה.
זאת ממש לא הייתה מטרת הכנסת הטכנולוגיה למשחקי הכדורגל. לא לפנדלים מוטלים בספק, לא לפסיקת בעיטה חוזרת מהנקודה הלבנה כשעומר כץ, שוער הפועל, מזנק עשירית שנייה לפני הבעיטה במשחק של הפועל בבלומפילד מול מכבי ת"א. ה-VAR נועד למנוע הכרעה של משחקים על דברים שעינו האנושית של השופט לא מצליחה לזהות. לא להתערבות בשיקול דעתו, לא לשריקות מפוקפקות, לא לנבדלים של 2 ס"מ ורבע.
כמורה להיסטוריה, בתחילת כל שנת לימודים, אני מתדיין עם התלמידים על תפקידו של המקצוע שאני כל כך אוהב, חשיבותו ויופיו. היסטוריה נכתבת על ידי בני אדם, נחווית על ידי בני אדם, נחקרת על ידם ונלמדת על ידם. הגורם האנושי הוא מכריע. וכך גם צריך להיות במשחק הכדורגל. אחרת, בואו נחליף את השופטים ברובוטים נטולי שיקול דעת והיגיון ונתקדם הלאה. לכל זאת צריך להוסיף את העובדה שהאירוע התרחש שתי דקות אחרי תום חמש הדקות המוגזמות שהוסיף פפיר. פתאום, שיקול הדעת שלו אפשר לו להאריך את המשחק, בלי סיבה נראית לעין. הפועל פ"ת איבדה שתי נקודות יקרות בגלל שופט פחדן ורובוטים אנושיים נמהרים מול המסך.
רוצים להישאר מעודכנים?
אוהדי הפועל כבר ראו איך הקבוצה שלהם משיגה שלוש נקודות יקרות ואלה נגזלו ממנה, אבל אם נהיה כנים ומציאותיים, הפועל לא הייתה ראויה לניצחון. לאורך כל 100 דקות המשחק, הפועל הצליחה בעצם לנפק התקפה מסודרת וטובה אחת, לה היו שותפים שלוש המחליפים של טסלפפה, והיא הסתיימה בשער של בני. לפני כן, קיבלנו את אחד המשחקים החלשים ביותר שראינו העונה בליגת העל, אולי החלש שבהם.
כפי שכתבתי בטור הקודם, אחרי המשחקים מול בית"ר ירושלים והפועל חיפה, הפועל תהיה חייבת לשנות את צורת החשיבה שלה ואת הגישה למשחק. אי אפשר להתבסס על מתפרצות מהירות ומעברים, כשאתה פוגש קבוצה מתגוננת. פעם אחת הצליחו הכחולים לתפוס את אשדוד לא מוכנה והמהלך הסתיים בפריצת סולו של באסיי שבעט מקרוב על גופו של אריאל הרוש, שוערה של אשדוד. כששתי הקבוצות מנסות לשחק על מתפרצות, התוצאה היא ששתיהן נתקעות מאחורה ולא באמת מצליחות לייצר משחק התקפה ראוי.
חווית הצפייה במשחק הייתה קשה מאוד. לא רק רמת המשחק הירודה, אלא גם העובדה שהוא התקיים בצהריה של שבת חורפית, כשרבים מהאוהדים התיישבו על הספה אחרי ששתו מרק עשיר וחיסלו סירי חמין לוהטים. היה קשה מאוד להישאר ער מול המסך.
הפועל שיחקה, למעשה, עם קישור אחורי שכלל שני גרזנים (נאווי ורם לוי), שלא מצטיינים בהנעת כדור ויציאה מהירה קדימה, מה שסמואל בראון, למשל, יודע לעשות בצורה טובה יותר. בראון סופסל לטובת הרוטציה וכניסתו הביאה משב רוח קליל של שינוי. בהתקפה, באסיי היה ביכול בינונית, גם עידן ורד לא הבריק, שטיין עדיין לא מצליח להזכיר את השחקן הנהדר שראינו בעונה שעברה בליגה הלאומית ושכטר עשה דברים לא רעים, אבל בגילו כבר קשה לו מאוד לשחק לבד.
מהאגפים, הפועל לא קיבלה כמעט כלום. אלימלך עושה עבודה יפה מאוד באגף, אבל כשל היום בפעולה האחרונה ודרור ניר נקלע ליום חלש. לזכותם ייאמר שהם קיבלו מעט מאוד הזדמנויות לכוון הגבהה מסוכנת למרכז הרחבה ופעמים רבות מצאו עצמם בנחיתות מספרית באגף.
נכון שהשער בושל ונכבש על ידי המחליפים, אך החילופים של טסלפפה שמרנים במיוחד. עמדה על עמדה, בלי ניסיון אמיתי לעשות משהו אחר שיכריע את המשחק.
אינני יודע עדיין מה חומרת פציעתו של אבי ריקן, כך שנותר לקוות כי ריצ'רד בואטנג יהיה זמין בהקדם וישתלב במהרה במשחקה של הקבוצה, שנראית קצת תקועה ברגעים שהיא צריכה ליזום.
אחרי מרתון המשחקים להפועל יש שבוע להתכונן למשחק החוץ מול הפועל חדרה, שמתחילה להראות סימני חיים בעונה הזאת. זה לא יהיה קל, אבל זה לגמרי אפשרי ובלבד שבהפועל ימצאו את הדרך לשדרג את משחק ההתקפה שלהם (או בעצם להתחיל לפתח אחד כזה).
