בסדרת המופת של "נטפליקס", "סנדרלנד עד יום מותי", יש הרבה מאוד רגעים טלוויזיוניים מופלאים. כל צופה עם לב פועם יוכל ליהנות ולהזדהות, אוהדי כדורגל יזדהו עוד יותר ואוהדי הפועל פתח תקוה ימחו דמעה ויתהו איך עדיין לא נוצרה מקבילה ישראלית שתספר את הסיפור שלנו. אפשר למתוח הרבה קווי דמיון בין שני המועדונים עם העבר המפואר, הקהל החם, התומך, שבע האכזבות ומלא התקוות וההווה האפרפר.
באחד הקטעים המרגשים במיוחד בסדרה, מצולם זוג נשוי, אוהדי סנדרלנד, בסיומו של משחק חשוב במיוחד שהקבוצה מפסידה, כשממול קהל יריב קטן צוהל. האישה, בפנים שטופי דמעות, מחבקת את בן זוגה וממלמלת בכאב: "למה זה אף פעם לא התור שלנו? למה אנחנו תמיד אלה שרואים את הצד השני חוגג?". אין אוהד הפועל שלא יזדהה עם התחושה.
נזכרתי ברגע היפהפה והאכזר הזה כשיצאתי במוצ"ש משערי האיצטדיון וממרחק שמעתי את עשרות אוהדי הפועל חדרה שרים את רפרטואר השירים הדל של הקבוצה, בעוד אנחנו יוצאים חפויי ראש. ביום חורף גשום, עם נבואות זעם על סופה בראשיתית שתפרוץ בשעות הערב, הצליחה הפועל להביא יותר מ-3,000 אוהדים. הפועל חדרה, שהכריזה על מבצע גיוס המוני וחילקה, על פי הבנתי, כרטיסים לכל מי שרצה בכך, משכה קהל זעום. אבל כל העוצמה הזאת שוב התבטלה לחלוטין למול הכישלון המקצועי של הפועל פתח תקוה של העונה.
אני לא רוצה לסכם. יש עוד 11 מחזורים והכל עוד פתוח. קרו כבר מהפכים גדולים מזה שהפועל פתח תקוה צריכה לחולל כדי להישאר בליגה. זה אפילו לא ברמה של נס, אלא יותר שינוי כיוון דרמטי, בתקווה שההופעה הנוראית של הקבוצה אתמול תסייע להביא את השינוי הזה.
הפיטורין של עופר טסלפפה, כואבים ככל שהיו, התבקשו. התחושה הייתה שהקבוצה נקלעת לסחרור נוסף של הפסדים לכל יריבותיה לתחתית, כפי שהיה בסיבוב הראשון, רק שהפעם לא תהיה הזדמנות לתקן. יתרה מזאת, המהלך היה חייב להתרחש כבר לפני שבועות רבים. הרבה זמן בוזבז בגלל חוסר היכולת של הנהלת המועדון לקבל החלטה חד משמעית. במובן מסוים, אפשר למתוח קו בין ההססנות של ההנהלה לזאת שראינו במשחקים האחרונים על כר הדשא. שחקנים שעושים פעולות מאוד לא חדות, בחוסר ביטחון, בבילבול ולפרקים אף בפאניקה מוחלטת.
הייבוש המוזר של בראון
לבני לם, כמו כל אדם שנכנס לתפקיד חדש, מגיעים כמה ימי חסד, אבל לשלם דמי לימוד על משחק כל כך קריטי כמו המשחק מול חדרה יכול להיות מחיר יקר מדי. לם, ככל הנראה, לא רצה לזעזע יותר מדי ולכן בחר להישאר עם המערך התמוה של שלושה בלמים גם מול יריבה כמו חדרה. הבחירה מוזרה עוד יותר לאור העובדה שלקבוצה היה אתמול רק בלם כשיר אחד, אנטוניץ' החדש, אליו עוד נגיע בהמשך. במקום לחפות על כך על ידי הוספת קשר שיעזור לקבוצה בהחזקת הכדור, לם העדיף לפתוח עם שני בלמים שזהו לא תפקידם – רועי אלימלך ודרור ניר. בעוד אלימלך מילא את התפקיד הזה בעבר, הבחירה בניר נראית תמוהה לגמרי. נתוניו הגופניים רחוקים מאלה שדרושים מבלם וגם בקרבות פיזיים מול חלוצים חסונים כמו אלה של חדרה, המאבק אבוד מראש. ניר שיחק אתמול 90 דק' על אף שחזר מפציעה ארוכה ונידון, שלא באשמתו, לחזרה מאכזבת מאוד.
ציוותו של רוי נאווי כבלם והחזרתו של סמואל בראון מהייבוש המוזר שהוא עובר לאחרונה הייתה יכולה להוות פתרון הגיוני יותר. הסיפור של בראון לא מובן. מדובר באחד השחקנים היציבים היחידים בסגל, קשר קשוח שיודע לעשות עבודת הגנה ולהיות חלק משמעותי גם במשחק ההתקפה. הוא איבד את מקומו בהרכב אצל טסלפפה וגם אתמול יובש דקות ארוכות.
התוצאה הייתה שלמרות מערך של שלושה בלמים ועם קישור דליל במיוחד, הפועל שוב הייתה אתמול חדירה. חדרה טיילה לרחבה של הפועל ואלמלא חוסר דיוק ויכולת לא רעה של עומר כץ, השערים היו נופלים עוד קודם לכן.
רוצים להישאר מעודכנים?
מי שאמור להיות העוגן במרכז ההגנה, המנהיג של החוליה האחורית, ניקו אנטוניץ' שוב הראה יכולת שרחוקה ממה שצריך בלם זר להביא. לא מדויק, ממוקם לא נכון, איטי. זה לא שטישיירה היה בלם מושלם, אבל זה לא מקרי שמהרגע שאנטוניץ' החל לשחק, הפועל סופגת בדיוק שני שערים בכל משחק.
הבלם האוסטרי מגיע אחרי עונה בה מיעט לשחק בליגה השנייה בגרמניה והוא מצטרף למה שמסתמן ככישלון חרוץ בבחירת הזרים. קומסון, שעלה אתמול כמחליף לקראת הסיום, הוא הזר התשיעי שהפועל משתפת העונה ולמעט הברקות מקומיות בלבד של קיניונס, טישיירה ולעיתים רחוקות מאוד גם באסי, לא הצליח אף זר להטביע חותם. חלקם הגדול מגיעים אחרי שלא שיחקו בצורה מסודרת וכנראה זקוקים לזמן התאקלמות, אבל את הזמן הזה אין לנו כרגע. כשרואים את השינוי שהביאו הזרים של חדרה מאז הגיעו בחלון ההעברות, אפשר רק לקנא.
הבית מתפורר
אין עוררין על כך שקשה מאוד להביא זרים איכותיים לארץ בזמן המלחמה, מה גם שהתקציב של הפועל אינו בלתי מוגבל. אבל הפועל היא לא היחידה שמתמודדת עם האתגר הזה ובזמן שרוב קבוצות התחתית מתחזקות ומתקדמות, הפועל נתקעת מאחור.
הכישלון הזה אינו יתום ובהפועל יהיו מי שיצטרכו לתת על כך את הדעת. הן בצוות הניהולי והן במקצועי. הלוואי ואני טועה ומהר מאוד נראה את השדרוג.
כפי שזה נראה, האחריות למשוך את הספינה לחוף מבטחים מוטלת כרגע על השחקנים הישראלים. לא תהיה זאת קביעה מופרכת או היסטרית שגורל של מועדון ענק מוטל על 11 משחקים.
הטריו המנוסה – ורד, ריקן ושכטר, סביבם נבנתה הקבוצה, מתוך בחירה בקונספט של שחקנים בשלהי הקריירה שרוצים לשחק יחד ולהראות שעוד יש להם מה לתת – זה הזמן להתעורר. הבית מתפורר. עד כה הם לא הצליחו לעשות כן. הם נראו עייפים, חבולים, התקשו לסיים 90 דק' ושכטר בכלל נעלם מהרדאר. אבל נגמר הזמן לטעויות. זה עכשיו או לעולם לא.
