אביתר בנאי צילום רמי שלוש
"תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן. אבל עכשיו איך שאני יושב, יש לי סיכוי להינצל אני חושב".
כמה עוצמה, רגש, תוכן ומוסר טמונים באלבומו הראשון של הזמר והיוצר הישראלי אביתר בנאי.
לפני שבוע, יחד עם עמיתה ממגמת מוזיקה, לקחתי תרמיל ומקל ועליתי על הגמל הראשון שמגיע לתל אביב. ישר לעבר הופעתו של אביתר בנאי, שהתקיימה בבארבי שברחוב קיבוץ גלויות. שם המופע הוא "לשונות של אש", שזהו גם האלבום האחרון שהוציא אביתר. כמובן שטרם הגעתי למופע עשיתי את שיעורי הבית ושמעתי, ללא רצון רב יש לציין, את האלבום במלואו. אכזבה זוהי המילה הנכונה ביותר עבורו.
מעולם תוכן מלא ברגש, אלבומו הראשון, שהוגדר בלא פחות מאשר "הרגש המזוקק והטהור ביותר שניתן לקבל ביצירה מוזיקלית" על ידי אתר השרת העיוור, אנו מקבלים אולי משהו שהוא עשירית מרמתו.
למרות האכזבה הוחלט שיש לבוא להופעה, וזאת בזכות חסד נעורים בלבד ותו לא. וכעת ברשותכם אחזור לתחילת הסיפור. לאחר מסע מייגע של כשעה וחצי מפתח תקוה לתל אביב, נכנסנו אל ההופעה, שכמובן החלה שעה וחצי לאחר פתיחת דלתות. התחיל בנאי את הופעתו בעודו הוא מתמסר במעין שיכרון חושים אל שיריו החדשים בעלי הגוון הקבוע, ומרגיש את הצלילים רוקדים בכל נימי גופו.
בזמן שאביתר שר את לבו, מצאתי רגע דל לסובב את מבטי אל עבר האולם המלא באדם וראיתי דבר מופלא. עשרות אנשים מביעים אכזבה זהה לשלי. ציפינו אביתר, ציפינו לטיפה מעבר לשיעורי דת ושירים בעלי מלל גבוהה גבוהה, ציפינו לכאב, לעומק, לחיבור לקהל, למלודיות והרמוניות חדשות ומעניינות. אני אישית הרגשתי שמטרתך הייתה לצאת ידי חובה.
גם כאשר נתן אביתר שירים מאלבומו הראשון, זה לא היה "זה". היה זה ריצוי זול של הקהל. קהל ששר מלוא גרונו ולבו אל האומן כששמע את השירים שאליהם התחבר באמת מלכתחילה, שירים כמו "יש לי סיכוי" "אבות ובנים" ו"מנגינה יקרה", כאשר הם מושמעים ברוב חסדו של האומן. אולי החיבור הגדול לאל גבה מחיר גדול של חיבור לקהל.
תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן. אבל עכשיו איך שאני יושב, אין לי סיכוי להינצל אני חושב…
