אליאן ימיני
אליאן ימיני

שלום סבתא אהובה, אני מקווה שאמשיך לבכות

אני מתחרטת סבתא, שלא דיברתי איתך מספיק. זאת החרטה הכי גדולה שלי. אני מתגעגעת אלייך

פורסם בתאריך: 30.5.18 16:04

מדור נוער - שרה ימיני ז"ל

שרה ימיני ז"ל

אליאן ימיני כותבת על געגועיה לסבתה, שרה ימיני ז"ל
היי סבתא.
רציתי לכתוב לך, אבל אני כבר לא יודעת מה.
הוצאתי הרבה עצב לאחרונה, שפשוט לא נשאר לי מה להוציא.
ביומיים לפני שהלכת מאיתנו, ובערך בעשרת הימים שאחרי, בכיתי כל יום. ליתר דיוק, כל לילה. במהלך היום היו הסחות דעת שמנעו ממני לחשוב עלייך. באופן מפתיע, לפחות בשבילי, ביתך היה מלא רוב היום. אבל כשחזרנו הביתה, בכיתי. היה בזה משהו מרגיע – לשחרר את העצב שליווה אותי כל היום. והייתה בזה נחמה – כל עוד בכיתי, ידעתי שעדיין כואב לי שהלכת. וכל עוד כאב לי, ידעתי שאני מתגעגעת. וכל עוד התגעגעתי, חלק ממך חי בתוכי. אבל מרוב בכי כבר לא נשארו לי דמעות. גם לא כוחות נפשיים לבכות. אבל אני מקווה שהעצב עדיין נשאר.
את מבינה סבתא, לא תמיד אני מודעת לזה שהלכת. אני גם לא תמיד חושבת על זה. אבל זה מכה בי לעיתים, בעיקר כשאני כותבת לך. זאת אחת הסיבות לכך שאני לא יודעת מה לכתוב – אני לא יודעת איך להתחבר מחדש לכאב. ואולי אני פשוט לא רוצה.
אני כבר לא בוכה בלילות. אני מתמלאת דמעות כשאני כותבת, אבל הן אפילו לא זולגות מעיניי. וזה מה שמעציב אותי – הידיעה שהשלמתי עם מותך. כן סבתא, את מתה. ורק עכשיו, כשכתבתי את זה, בכיתי באמת. אז אולי את עדיין חיה בתוכי סבתא. אולי אני עדיין מתגעגעת. אני מקווה שאמשיך לבכות, כי אני פוחדת שכשאפסיק, תיעלמי. היה לי מספיק קשה בפעם הראשונה שהלכת.
יש כמה דברים שאני מתחרטת שלא עשיתי, סבתא.
אני מתחרטת על הפעמים שלא באתי לבקרך כי למדתי. אשקר אם אגיד שיכולתי לוותר על כמה שעות, בעיקר השנה, אבל עצוב לי על הזמן שוויתרתי עליו בחברתך. את יודעת סבתא, חשבתי על זה, וכל העניין משעשע למדי. הרי כשהלכת, הפסקתי ללמוד כמעט לגמרי במשך שבוע. ולא היו לי מבחנים ללמוד אליהם, כי בבית הספר התחשבו בי והקלו עליי. ואני מוצאת את זה אירוני, שנזכרנו לעשות את זה עכשיו. הרי אם לא הייתי עושה איזה מבחן ולא לומדת לזמן מה, כשהיית איתנו, יכולתי לבלות עוד קצת בחברתך. אז מה נותן לי לעשות זאת עכשיו, כשאת כבר לא פה?
אני מתחרטת שלא דיברתי איתך מספיק. זאת החרטה הכי גדולה שלי. למשל, אף פעם לא שאלתי אותך מה לימדת. ידעתי שהיית מורה, אבל לא התעמקתי בזה. זה לא שבקושי דיברנו, להפך. כמעט כל שבת כשבאנו אלייך, דיברנו. ובשישי, כשהתקשרת לאחל שבת שלום – גם אז דיברנו. וגם בחגים, ולפני טיולים, ובכל יום הולדת ולפעמים גם לפני מבחנים. אבל עכשיו כשהלכת, הבנתי שלא שאלתי אותך מספיק.
אני מתחרטת שלא חזרתי לחדרך בבית החולים, כשבאנו לבקרך בשבת האחרונה שלך. לא רציתי לבכות לידך. ודיברנו קצת, למרות שהיה לך קשה. בשלב כלשהו הרגשתי שהדמעות פורצות, ומישהו בדיוק נכנס, אז ניצלתי את ההזדמנות, יצאתי והתחלתי לבכות. כשיצאתי ידעתי שלא אראה אותך יותר, אבל בכל זאת לא חזרתי כי לא הפסקתי לבכות. סליחה סבתא, שהייתי שקועה בבכי עד שוויתרתי על לתת לך חיבוק אחרון.
לפני שאסיים, רציתי להודות לאנשים שבאו להלוויה ולשבעה, ולאלו שכתבו או אמרו שהם משתתפים בצערנו, ולמורים בבית הספר שבאמת התחשבו באחותי ובי, ולמשפחה המדהימה שלנו. ואני רוצה להודות לך סבתא, על שהיית סבתא שלי ושעשית את זה מכל הלב. אני אוהבת אותך.

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר