הישרדות. צילום אגף הנוער
הישרדות. צילום אגף הנוער

הישרדות זו לא רק תוכנית טלוויזיה, בייחוד אם את/ה בקורס מש"צים

היו ימים קשים והיו ימים קשים יותר. הלכנו הרבה ואכלנו מעט, נפצענו, הזענו, הלכנו בעומסי חום, היה לנו כבד, היינו רעבים. אבל אז הגיע רגע השיא כשקיבלנו את הסיכה על פסגת החרמון. אליאן ימיני מסכמת את קורס המש"צים

פורסם בתאריך: 15.8.18 16:07

אליאן ימיני

אליאן ימיני

 

העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים – אלו שאם אגיד להם "הישרדות", יחשבו על תכנית הטלוויזיה שנושאת את השם הזה, ואלו שמיד יחשבו על הקורס האחרון במש"צים.
במש"צים, בסיומה של כל שנה עוברים קורס ש"מעלה אתכם בדרגה" ומקדם אתכם כמדריכים וכאנשים. הקורס האחרון והקשה מכולם נקרא "הישרדות", והוא שונה מהאחרים בעיקר בגלל שתכניו סודיים, שהרי העיקרון המנחה של הקורס הזה הוא עיקרון "אי הוודאות". על מנת לשמור על עיקרון זה, לא אספר הכל על הקורס, אך אשתף במה שאפשר.
ואתחיל בוידוי: לא רציתי לצאת. התלבטתי רבות אם זה הדבר הנכון לעשות, ושקלתי ברצינות שלא לצאת, אך היה לי ברור שאני לא אוותר לעצמי ושאצא לקורס. "אני חייבת את זה לעצמי", חשבתי. "לסיים את הדרך במש"צים, לסגור מעגל, להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. אין מצב שאוותר".
ואכן יצאתי. הקורס מורכב משבוע של קורס הכנה – "רפסודיה", ושבוע של הקורס עצמו, כשביניהם מפריד יום שישי, שאותו מבלים בבית. בשבוע הראשון עסקנו לרוב בחפירות ארכיאולוגיות. השתמשנו במקוש וטוריה, חפרנו והוצאנו אדמה (ובטעות גם קצת אבנים היסטוריות), ניפינו אותה, מיינו ואפילו טיטאנו את החול מהאדמה! עבדנו קשה, היה חם, הזמן עבר לאט ובקיצור – סבלנו. ביומיים הראשונים, לאחר החפירות, טיילנו וניווטנו בשטח, כאשר לכל אחד מאיתנו יש לפחות 12 קילו על הגב, ואחרי כל זה הדלקנו אש ובישלנו ארוחת ערב.
באתי לקורס בגישה שלילית, ובמשך חצי מהיום הראשון הייתי שקועה בשנאה עצמית ובחרטות על כך שיצאתי. אבל שיחה עם חברה לקבוצה שינתה את גישתי: במקום להתמקד בסוף הקורס ובכמה הוא רחוק ממני, התחלתי להתמקד במה שקורה עכשיו, ברגע הנתון. מהרגע ששיניתי את הגישה, התחלתי ליהנות. ביום השלישי בתום החפירות, נסענו לכינרת, ושם התחלנו בחלק העיקרי של השבוע – בניית הרפסודה. ביום הרביעי סיימנו לבנות את הרפסודה וחצינו איתה את הכינרת, מוקפים במים שלווים ובאווירה טובה. אני לא אשקר, קצת סבלתי במהלך השבוע הזה, אבל זה היה הקורס הראשון שעברתי בתור חניכה ואשכרה נהניתי בו. אולי זה בגלל הקורס, אולי בגלל חברי הקבוצה, אולי בגלל שניהם, אבל מה שבטוח – זה נתן לי מוטיבציה ענקית ורצון עז לצאת לשבוע השני.
בשבוע השני רמת הקושי עלתה. השימוש בטלפונים, אגב, נאסר במהלך השבועיים האלה. המסלול שלנו התחיל ביום ראשון בהר מירון, והסתיים ביום שישי, על פסגת החרמון. במשך שישה ימים עברנו כ-120 ק"מ, לא כולל טעויות הניווט שעשינו בדרך (והיו לא מעט כאלה). בכל יום הלכנו כ-20 ק"מ, כאשר היו ימים קשים והיו ימים קשים יותר. הלכנו הרבה ואכלנו מעט, נפצענו, הזענו, הלכנו בעומסי חום, היה לנו כבד, היינו רעבים, כאב לנו, אבל בסופו של יום – הגענו לנקודת הלינה. במהלך השבוע קיבלנו לא מעט אתגרים והפתעות שאותם אני לא יכולה לפרט מטעמי סודיות, אבל אין ספק שהם השפיעו עלינו והגבירו את רמת הקושי. דבר שאהבתי מאוד בקורס הזה הוא העובדה שלא היה לנו מדריך שיגיד לנו בדיוק מה לעשות, איך ומתי. אנחנו היינו אלה שצריכים להחליט. אנחנו היינו אלה שצריכים לעשות, לפעול, להכין, כי מה שלא נעשה בעצמנו – פשוט לא יהיה. החוסר הזה במדריך חייב אותנו לתקשר יותר אחד עם השני, ולמרות מספר ויכוחים פה ושם – היינו מגובשים ממש.
השיא של השבוע הגיע כמובן ביום שישי: העלייה לחרמון. קמנו מוקדם והתחלנו ללכת. העלייה הייתה קשה משחשבתי שתהיה, אבל כשסוף סוף הגענו למעלה, זה פשוט היה שווה את זה. פתאום התערבבנו עם קבוצות אחרות, דבר שנאסר עלינו במהלך הקורס, הוצאנו טלפונים, הצטלמנו, התחבקנו, פרסמנו תמונות ברשתות החברתיות והתלהבנו. לאחר מכן היה טקס, ובסופו התאספנו בקבוצות ומורה הקבוצה חילק לכל אחד סיכה, צמיד ותעודה. הרגע הזה, שבו קיבלנו את הסיכה המיוחלת על פסגת הר החרמון, היה הרבה יותר משמעותי ממה שאני אי פעם אצליח לתאר במילים. הרגע הזה אמנם סימל את סיום הקורס הקשה הזה, אבל הוא סימל גם הרבה מעבר: קודם כל, הרגע הזה היה הוכחה לכך שאנחנו יכולים. פשוט יכולים. לא משנה מה, כי אנחנו פשוט יכולים. "הכל זה בראש", כפי שאמר המורה במהלך כל השבוע. אם נאמין – נצליח. שנית, ובעיקר, הרגע הזה סימל סיום של תקופה. כי בעצם, סיימנו לא רק את הקורס הזה, אלא את כל הקורסים. ברגע הזה עברנו את הקורס האחרון, ובעצם "עברנו" בהצלחה את תוכנית המש"צים. במשך 4 שנים עמדנו בכל המשימות, האתגרים והקורסים שיש לתוכנית להציע. וכשהבנתי את הרגע הזה, והבנתי את כל מה שהוא מסמל עבורי – הרגשתי תחושה כזאת של אושר וגאווה, תחושה שפשוט אי אפשר להסביר, תחושה כזאת של " וואו, עשיתי את זה! ".
בשיא הכנות, אני עדיין קצת בשוק. בהסתכלות אחורה – באף אחד מהקורסים שעברתי עד כה, לא התחברתי ברמה כזאת לכל כך הרבה חברים מהקבוצה. החל מזו ששרה איתי במסלולים, והבנות המדהימות שניווטו איתי, ההוא ששקע איתי בשיחות ארוכות, ההוא שהתנדב לכל משימה, ההיא שהדריכה יחד איתי לפני הקורס, וכמובן זו שישנה איתי כל לילה כדי שלא נקפא מקור ואפילו הספיקה להכיר את המשפחה שלי בשיחת וידאו שעשינו בעת הירידה מהחרמון ברכבל. לצערי נבצר ממני לתאר את כל חברי הקבוצה, שהרי מזמן הגזמתי עם כמות המילים.
ולאלו מכם שעתידים לצאת לקורס או לחוויה מאתגרת באשר היא: אל תוותרו! תזכרו שהכל בראש כמו שאומרים, ולא משנה מה קורה לכם בדרך – אתם מסוגלים לעשות את זה ולהצליח, בדיוק כמו שאני הצלחתי.

תגובות

3 תגובות
3 תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר