אליאן ימיני
אליאן ימיני

הסיוט שלי בבקו"ם: צו רע-שון

התור, המחנק והרופאה שצעקה: אליאן ימיני כותבת על ה"חוויות" שלה בצו ראשון

כמו מרבית בני הנוער בגילי, גם אני מיועדת לשירות בטחוני בצבא, ולכן, כחלק מתהליך הגיוס – כפי שהוא מופיע לי באפליקציית מתגייסים שבכל התחברות אומרת לי מחדש "שלום! התחברת לראשונה" – גם אני עברתי צו ראשון.
לפני שאתחיל לספר על היום שבו התקיים הצו עצמו, אני רוצה לתת לכם רקע כללי על מה שקדם לו: נתחיל מזה שבאופן מפתיע הקדימו לי את תאריך הצו, שהיה אמור להיות באוגוסט, ליום לפני הבגרות בלשון. מובן שכמו כל בן נוער שפוי בגילי, הבנתי כי עליי לדחות את הצו, אז אזרתי אומץ והתקשרתי למיטב. מיטב, לאלו מכם שרחוקים מגיל הגיוס, היא היחידה שאחראית על הליכי המיון והשיבוץ של אלו שעתידים להתגייס – מועמדים לשירות ביטחון (מלש"בים).
בגלל שלא היה תאריך קרוב פנוי, הנציגה בטלפון אמרה לי להתקשר בעוד שבוע. אבל מה שהיא לא אמרה לי זה שבגלל שלא קבעתי תאריך, אי ההגעה שלי לצו תחשב כהברזה.
במשך תקופה ארוכה נאלצתי מידי פעם להתקשר, לבקש תאריך, להתקשר שוב, לבדוק אם יש תאריך, לגלות שאין, לתת מחדש תאריכים, וכן הלאה. בסופו של דבר, הצו שלי נקבע לתחילת ספטמבר של כיתה י"ב, ואדגיש שהיה זה צו אחרון לפני מעצר.
ביום הצו הגעתי אל תל השומר. לאחר שעמדתי בתור, נשלחתי לקומה הראשונה, לעמדת אימות נתונים. לאחר כחצי שעה של המתנה ולאחר שפגשתי מישהי מבית הספר, יצאה חיילת חביבה מהדלת וקראה בשמי. נכנסתי אחריה והתיישבנו אחת מול השנייה.
במהלך ה"שיחה" אני נעתי באי נוחות, היא שאלה שאלות ואני עניתי בחשש. לאחר שהיא אימתה את נתוניי, היא בחנה את רמת העברית שלי. כשסיימנו יצאתי והמתנתי בתחנת הריאיון האישי. גם שם המתנתי כחצי שעה שבמהלכה חיסלתי את הסוללה בטלפון עד שקראו בשמי. נכנסתי לחדר בו ישבו החיילים וניגשתי אל מי שהייתה בקבלה. לאחר שאמרתי את שמי, היא אמרה לי לעלות לתחנה הרפואית כי יש תור בראיונות. בעודי מעכלת את העובדה שחיכיתי חצי שעה סתם, ושם חיכה לי תור ארוך. כשסוף סוף הגעתי אל תחילת התור, נאמר לי לעבור לתור אחר למסור את השאלון הרפואי שלי. ההמתנה הפעם הייתה קצרה יחסית. התבקשתי להוריד נעליים ולהישקל, ובגלל שלא הייתם שם איתי אני אבהיר לכם את המצב: עשרות נערים וחיילים נמצאים באותו חלל ללא מזגנים עובדים ובשיא החום. אני לא אכנס לפרטים, אבל אתם יכולים להבין למה הרגשתי לא בנוח להוריד נעליים.
לאחר שסיימתי למסור את מסמכיי, נשלחתי שוב אל הריאיון האישי. הריאיון היה קצת מלחיץ אך בסך הכל עבר מהר, וממנו המשכתי לתחנת המבחנים הפסיכוטכניים. מובן שלפני כן מסרתי את האבחון שלי, וחיכיתי שעתיים שלמות (!!!!) רק בשביל שיגידו לי שאני לא זכאית לשום התאמות. נכנסתי אל חדר המבחנים הפסיכוטכניים ונגלה לפני חדר מחשבים טיפוסי לבית ספר. המבחנים דורשים הרבה ריכוז ולצערי אין הרבה זמן ביחס לכמות השאלות, כך שעל הרבה שאלות לא הספקתי לענות. במהלך המבחנים לא ניתן לאכול והמבחנים די ארוכים, אז הריכוז שלי ירד אחרי שתי דקות. לאחר המבחנים נשלחתי לרופא. לאחר שהרופאה עיינה בשאלון הרפואי היא שאלה אותי בעצבים לגבי כמה שורות שלא הצליחה להבין. בקיצור היו כמה שורות שכתבה רופאת המשפחה ושתינו לא הצלחנו להבין. אז זה מה שאמרה לי הרופאה הצבאית: "אני שואלת ואת לא יודעת מה הולך איתך!", "את לא מבינה!!!" וכו'. תענוג.
לאחר מכן היא בדקה אותי, כתבה לי פתק ושחררה אותי, לא לפני שביקשה ממני להביא בדיקת עיניים מסוימת. זמן מה לאחר מכן, כשהגעתי שוב אל תל השומר כדי למסור את בדיקת העיניים שהתבקשתי להביא, התברר לי שמרוב עצבים הרופאה שכחה להגיד לי שאני צריכה להביא גם חוות דעת של רופא אחר, ומפה לשם הטרטור נמשך. בסופו של דבר קיבלתי את הפרופיל הרפואי ממש ברגעי סיום כתיבת הכתבה הזו, כ-7 שבועות (!) לאחר הצו הראשון. אז אני מביעה את הערכתי לכל מי שהצליח לשרוד את הצו הראשון ומאחלת הצלחה לאלו שעדיין צריכים לעבור אותו.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר