הכל התחיל בבילוי תמים בפארק טרמפולינות, במסגרת אירוח משלחת מגרמניה. הגענו באיחור קל של כ-40 דקות, יחד עם הבנות שאירחנו ועם חבר והאורח שלו. להגנתי יאמר כי בדרך, כשבילינו שעות באוטובוסים מתל אביב, הצעתי לוותר על הבילוי מפני שאורחינו נרדמו כולם. ההצעה נדחתה לאחר הטיעון המשכנע שהציג החבר – "אנחנו כבר שעה וחצי באוטובוס, אין מצב שנוותר עכשיו!!".
חברי המשלחת כבר קפצו על הטרמפולינות בסוף המתחם, אז הלכנו אליהם. לאלו שלא היו בפארק אספר כי בסוף המתחם יש הבדל גובה גדול בין הרצפה לטרמפולינות. כשהסתכלתי על הטרמפולינה מתחתיי, נלחצתי קלות, אך החלטתי לא לחשוב יותר מידי וקפצתי. הטרמפולינה לא אכזבה ומהר מאוד הבנתי את הקונספט וקפצתי בהנאה. אחותי, לעומתי, פוחדת מגבהים, ולכן קראה לי שאקפוץ איתה. קפצנו. בעודי ממשיכה לקפוץ, קלטתי בזווית העין את אחותי, יושבת על הטרמפולינה. הנחתי כי התעייפה, אך התקרבתי אליה לבדוק. מהר מאוד התברר לי כי רגלה כואבת והיא מתקשה לזוז, אז ביחד עם כמה חברים ובהנחיית האורחת שלי מחו"ל, הצלחנו להרים אותה ולהושיבה על הרצפה. לעובד שניגש אליה היא אמרה שרגלה כואבת ושהיא צריכה לנוח. בשלב כלשהו גם האורחת שלי מחו"ל נפגעה ברגלה וישבה בצד, ושתיהן סיימו את הערב במוקד רפואה דחופה. האורחת של אחותי, למזלה, הקיאה לפני וכך ניצלה מאימת הפארק.
בהמשך גילינו שהאורחת מחו"ל נקעה את רגלה בעוד שאחותי שברה את הקרסול. אחותי נאלצה לוותר על הטיול השנתי האחרון שלה, ובזמן הזה למדה להתנייד על כיסא גלגלים. החיים בכיסא גלגלים אינם פשוטים כלל: לפני שיוצאים מהבית, צריך לוודא שהמקום שהולכים אליו נגיש. בנוסף, צריך רכב גדול שיכול לאחסן בתוכו כיסא גלגלים. וכמובן, צריך לא מעט כוח כדי להוליך את הכיסא, ששוקל כעשרה קילו ועליו יושב בן אדם, ששוקל גם הוא.
לא פעם ולא פעמיים יצאתי מוקדם מהבית בכדי להביא את אחותי לבית הספר, גם אם התחלתי ללמוד שעתיים אחריה. מספר פעמים אף יצאתי משיעורים כדי להחזירה הביתה, שהרי אין באפשרותה לגלגל את עצמה בדרך הלא מישורית בעליל מבית הספר הביתה. גם בבית הספר קשה להתנייד: הקומה היחידה שאליה היא יכולה להגיע היא הקומה השנייה. באופן אירוני, בקומה הראשונה יש רמפה ליד המדרגות במסדרון, אך לאדם בכיסא גלגלים אין אפשרות להגיע אליו, שהרי הדרך אליו אינה נגישה.
המורים בבית הספר מתחשבים ככל הניתן: הם מבינים כאשר אחותי או אני מאחרות לשיעורים והם מאפשרים לי לצאת מהשיעור כשאין מי שיחזיר את אחותי הביתה. גם התלמידים מתחשבים: הם מפנים את הדרך במסדרון ומציעים עזרה. אמנם השבר גורם לאחותי כאבים, אך תשומת הלב משפרת את רוחה.
בזכות השבר גיליתי דברים רבים: למשל, פתאום שמתי לב כמה עליות וירידות יש בשכונה. הרחוב בו אנו גרות, לדוגמא, נמצא בשיפוע לא קטן – אם אני משחררת את הכיסא, אחותי מתדרדרת מטה. דבר נוסף שגיליתי הוא את מטרת השיפועים במעברי חצייה. אי פעם שמתם לב שבמעברי חצייה יש שיפועון לכביש? השיפוע מאפשר לגלגל את הכיסא מהכביש אל המדרכה ולהפך. כמובן, במעברי חצייה מסוימים יש שיפוע לא יעיל שמאלץ לסובב את כיסא הגלגלים ולהעלותו מהגלגלים הגדולים שמאחור.
אבל לאחותי יש מזל. יש לה רגל מתפקדת ושתי ידיים בריאות. כל אלו מאפשרות לה לנהל אורח חיים די רגיל, אך יש רבים שמצבם שונה משלה ואינם יכולים להתנהל בעצמם. כל משימה פשוטה הופכת לבלתי אפשרית: להתקלח, למזוג מים ואפילו לגרוב גרביים. בנוסף, מקומות רבים אינם נגישים לבעלי מוגבלויות. לא בכל מקום שהיינו בו הייתה רמפה שתקל על חיינו. במקרה שלנו, אחותי יכלה לקפץ על רגל אחת, אך לא לכולם יש את האופציה הזאת. ולכן אני קוראת לכם, בעלי עסקים, עובדים ואפילו בני נוער כמוני: אל תהיו אדישים. זה יכול להיות משהו גדול כמו בניית רמפה, זה יכול להיות משהו טריוויאלי כמו להוריד מוצר מהמדף בסופר וזה יכול להיות משהו קטן כמו לפנות את הדרך. בדרך זו או אחרת, עשו מה שביכולתכם כדי להקל על אלו שהחיים הקשו עליהם.
לקריאת כתבות נוספות של בני נוער מפתח תקוה כנסו כאן
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
