קוראים לי אמילי, אני בת 15 מכיתה י’, ואני משתתפת בפרויקט “תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים”. מטעם פרויקט זה, אנו נפגשים פעם בשבוע במרכז הנוער גלים בפ”ת, ועם מנחה (חירש) לומדים את שפת הסימנים הישראלית.
הופענו בטקס יום השואה הבין לאומי שהתקיים בהיכל התרבות בפתח תקווה, שם ביצענו את ‘התקווה’ על הבמה (בשפת הסימנים, כמובן). אנחנו גם מתוכננים להופיע בטקס יום השואה שיתקיים במאי, וגם להתנדב בגן לילדים חירשים.
תמיד התעניינתי בשפת סימנים, ניסיתי אפילו ללמוד את שפת הסימנים האמריקאית בעצמי, אז כמובן שקפצתי על ההזדמנות הזו ברגע שנודע לי על הפרויקט.
ללמוד שפה חדשה ומעניינת, להיפתח לתרבות אחרת, ועוד לקבל שעות
התנדבות בפרויקט מחויבות אישית? למה שמישהו יוותר על ההזדמנות?
אני רואה את שפת הסימנים כאחת השפות החשובות ביותר, אני אפילו חושבת שהיא צריכה להיות אפשרות ללמידה בבתי ספר. למרות שמרבית האנשים שומעים, אנשים שאינם שומעים אינם מיעוט כלל. הם חיים בחברתנו, ואי היכולת לתקשר איתם מונעת מהם לחיות חיים שגרתיים כמוני וכמוך. אנחנו דוחקים אנשים כאלו הצידה, אפילו שההבדל היחיד בינינו זו יכולת השמיעה.
שפת הסימנים צילום אילוסטרציה א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE
אדם לא חייב לדעת את שפת הסימנים כשפת אם, אבל אפילו ידיעה של מילים קלות לשיחה פשוטה יכולה להקל בהרבה על אנשים בעלי לקויות שמיעה.
אנחנו בפרויקט עברנו כבר לרמה השנייה בשפה, אני כבר יכולה להבין ולסמן סיפורים שלמים, ולבצע שיחות פשוטות. כל שיעור הוא חוויה – אנחנו לומדים על
תרבות כבדי השמיעה, ‘שומעים’ סיפורים מחיי המדריך, מדברים ונפעמים מהשפה החדשה שנגלית מולנו.
האווירה במרכז תמיד מאוד נעימה – אנחנו צוחקים, מספרים סיפורים, טועים ולומדים יחד. זו הנאה גדולה להגיע למרכז, ומיד בסיום השיעור אני מצפה לשבוע הבא.
כל מה שצריך זה לפתוח את הלב לאנשים שאינם שומעים, לרצות לעזור ולהקל על חייהם. אתם לא תאמינו כמה מעריכים את זה שבמקום לנסות לקרוא שפתיים (אומנות לא מדויקת), הם יוכלו לשוחח איתכם בשפתם. אני ממליצה לכל אחד לפחות לנסות ללמוד את שפת הסימנים הישראלית – תעשו כך טובה גם לאנשים החירשים, וגם לעצמכם.
כל שבוע אני מחכה ליום רביעי, רק כדי שאוכל ללכת למרכז גלים, להגיד שלום לכולם במעגל, וללמוד עוד מילים חדשות.
