הכל התחיל בשיעור חינוך, שבו עלה הנושא של מחלה אשר שמה היקי קומורי, או בעברית בדידות.
כן, בדידות זו מחלה לכל דבר ולמחלה הזאת אין כדורים שאפשר לקחת כדי להירפא. בעשור האחרון יותר ויותר אנשים חולים במחלה זו.
זה התחיל מקשישים שאין משפחה שמבקרת אותם ברגעים האחרונים שלהם, ועד עובדים בחברות גדולות שלא מתעניינים יותר מידי בחייהם מלבד ענייני עבודה.
לרוב מתבודדי ההיקי קומורי מנתקים כמעט כל קשר עם סביבתם, כולל המשפחה, ומסתגרים בחדר, כשרק יציאות חפוזות לשירותים "מפרות את בדידותם".
תופעה זאת מוכרת יותר בקהילה היפנית שמשם הגיע השם של המחלה. בנוסף לכך עשרות אלפים מתים בקהילה זאת מידי שנה מפני ששם התחרות בחברה הרבה יותר גדולה.
צילום אילוסטרציה א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE למצולם אין קשר לכתבה
משרד הבריאות ביפן כבר הגדיר זאת כמחלה ואפילו מינה שרת בדידות שאחראית שלא יהיו אנשים בודדים.
ואיפה זה פוגש אותנו ביום יום?
בכל מקום! כל יום מחדש רבים מתמודדים בתחרותיות חברתית או בעבודה, או בכל דבר שדורש לדחוק אחרים למען המטרה האישית שלנו, וזה מה שגורם לאנשים להתבודד.
יש קשישים שננטשים בביתם או ניצולי שואה שאין להם משפחה שתתמוך בהם מקרוב, ואפילו בדבר הכי קטן. יש בדור ה-Z כאלה שיושבים באוטובוס, מתנתקים ובורחים למוזיקה ולטלפון האישי, ולא רואים שמסביבנו יש אנשים שקשה להם לעמוד ובכל זאת לא נותנים להם את המקום.
ומה אני מבקש?
קומו, צאו קצת מהמסכים, תסתכלו אחד לשני בעיניים ותדברו. תתעניינו אחד בשני כי הבדידות יכולה לפגוש כל אחד מאיתנו באיזשהו מקום ביום יום וגם אם לא עכשיו, אז מתישהו במהלך החיים.
בואו לא ניתן למדינה להגיע למצב בו יצטרכו למנות כאן שרת בדידות, בואו לא נגיע למצב שיושבים אנשים בבתיהם בלי שמתעניינים בהם ושואלים לשלומם.
