אביתר דוד חוזר הביתה. בואו לקבל את פניו

אביתר חוזר הביתה: 751 ימים לאחר שעזב את ביתו בכפר סבא למסיבת הנובה ממנה נחטף' וקצת פחות משבועיים לאחר שחזר משבי החמאס לאחר שנתיים של סבל נוראי – ישוב היום אביתר דוד לביתו בכפר סבא ביחד עם משפחתו האוהבת התומכת, ההורים גליה ואבישי, והאחים עילי ויעלה.

אביתר נחטף ממסיבת הנובה ב- 7 באוקטובר ביחד עם גיא גלבוע דלאל, חבר ילדות שלו, והשניים שהו במשך חלק מהזמן בשבי ביחד. שני מקרים שקשורים לאביתר לא נשכח מהמלחמה: האחד, אותו ואת גיא ברכב החמאס צופים בשחרור חבריהם ומתייפחים כאשר הם מבינים שהם חוזרים לשבי ולא משתחררים הביתה. השני, התמונות הקשות מתחילת חודש אוגוסט, אז נראה אביתר בסרטון כשהוא כחוש, מורעב וחלש בצורה קיצונית וכורה, כביכול, את הקבר שלו. תמונות שזעזעו את העולם כולו.

תחת הכותרת "אביתר שלנו חוזר הביתה", קראה עיריית כפר סבא לציבור לקבל את פניו של אביתר בדרכו היום מבית החולים לביתו: "כפר סבא כולה נרגשת ומתרגשת לקראת שובו של בן העיר היקר, אביתר דוד אחרי שנתיים של המתנה, תקווה ותפילה. ביום ראשון (היום) בשעה 14:30, נצא לקבל את פניו בקבלת פנים קהילתית ומרגשת, מצומת הרחובות ויצמן ותל חי ועד לחניית הבניין ברחוב הרצל 73. כולכם מוזמנים להגיע עם דגלי ישראל, שלטים, חיבוק גדול והרבה שמחה בלב. יחד נחגוג את הרגע שכל כפר סבא חיכתה לו. ברוך שובך, אביתר".

רותם קופר, צילום פאולינה פטימר

בתוך כך, גם אמש התקיימה העצרת השבועית בכיכר החטופים עם קריאת האלפים להשבת כל 13 החטופים החללים הנמצאים עדיין בשבי החמאס. רותם קופר, בנו של עמירם קופר ז"ל, שמת בשבי החמאס בגיל 85 וגופתו נמצאת עדיין בידי החמאס, אמר בעצרת: "עד החטוף האחרון. שבעה גברים, מיוזעים, מותשים. הצעיר שבהם, בן 35. המבוגר, בן 85. חודשים ארוכים חלפו מאז שוחררו הנשים והילדים, שחלקו איתם חללים צפופים, אפלים, מצחינים. והם, נותרו מאחור. נלקחו קילומטרים מערבה, לתוך מחילה צרה, פחות ממטר רוחבה. אי אפשר לעמוד, אי אפשר לזוז. מרותקים למזרונים מעופשים, בצד אחד, שלולית שופכין. בצד השני, ג’ריקן מים שלא ראויים לשתייה. והייאוש … הייאוש מתחיל לחלחל. אין להם מושג, מדוע ננטשו. מדוע מדינתם, מנהיגיהם, בחרו להותיר אותם שם".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

רותם המשיך: "שואלים את עצמם, האם נשכחנו? האם ויתרו עלינו? ופתאום, המנהרה רועדת. פצצות חורצות את האדמה כמו סכין בחמאה. אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, קרובה יותר. הרעש מחריש אוזניים. האבק ממלא את הריאות. אי אפשר לראות, אי אפשר לנשום. בתוך המהומה, ההבנה מחלחלת: מזה, כנראה, כבר אין חזרה. הרעש מתרחק. האדמה נרגעת. נשימה זהירה חוזרת. אך הם אינם יודעים, שאחת מהפצצות חדרה בדיוק אל חלל המנהרה, מעבר לדלת הפלדה. ופתאום, האוויר נעלם. פיות נפערות בניסיון נואש לשאוף חמצן. אחד מאבד הכרה. שני מחרחר. האחרים מזהים מתוך החשיכה את שוביהם, מתקרבים, נשקים שלופים. והם יורים, מרססים לכל עבר. חותמים את גורלם. דממת מוות משתלטת על המנהרה. ורק האבק הדק צונח לאיטו, על גופות חטופים חסרי חיים, על מזרונים מעופשים. נצורים, בסרקופג עזתי מקולל. מחכים לחיילים אמיצים, שיחלצו אותם, שיספרו את סיפורם, שיעידו על גורלם, שיחשפו את ההפקרות, את העלבון, את הבגידה. שיחזירו אותם לפחות הביתה, למנוחת עולמים בנחלתם. ועצמות אחד מהם, שעודן חסרות, מבקשות מאיתנו, מתריסות, מזכירות, שלא נסתפק בסיסמא. שלא נרפה מההבטחה. עד החטוף האחרון. עד החטוף האחרון".

נירה ואופיר שרעבי, אשתו ובתו של יוסי שרעבי ז"ל, שגופתו הוחזרה משבי החמאס, נשאו גם הן דברים בעצרת. נירה אמרה: "אני רוצה להודות למטה החטופים ולכל מי שליווה אותנו ועזר לנו בתקופה החשוכה ביותר בחיינו, ולא עזב אותנו לרגע. חשוב לי גם לשלוח חיבוק חם לכל משפחות הנרצחים והנופלים, שמתגעגעות ליקר מכל יום יום. אנחנו ממשיכות במאבק, בשביל כל מי שעדיין לא חזר. לא נוותר עד שכולם יחזרו לקבורה ראויה והולמת. הקצוות הפתוחים, העמומים האלה, מכלים אותנו מבפנים. את המשפחות ואת עם ישראל. הסוף לכל אלה יהיה עם הבאתם לקבורה של החללים כולם. יוסי שלנו יובא לקבורה ביום שני. ואני אמשיך לנצח להתגעגע לקפה שלנו יחד, ואדמיין את כפות ידיו החמות עוטפות אותי. המעגל שלנו עומד להיסגר, וכך חייב להיות עבור כולם".

אופיר אמרה: "בעוד יומיים ניפרד מאבא שלי. האדם הכי חשוב שהיה לנו בחיים. בתוך השנתיים האלה עברנו כל כך הרבה. המעבר מתקווה לחיבוק, להמתנה לקבר – הוא כל כך קשה. אבא היה בחיים וחזר מת. בזמן הזה הפכנו, כל משפחות החטופים, למשפחה אחת גדולה. כולנו נאבקים ביחד ומרימים אחד את השני ברגעים קשים. הם האנשים שיכולים להבין הכי טוב מה עובר עליי. אבא שלי לימד אותנו שבשביל משפחה עושים הכל. אני אעשה הכל בשביל המשפחה של משפחות החטופים. כדי שעלמה אור תוכל להיפרד מאבא שלה דרור, כדי שהדר דניאל תוכל להיפרד מאח שלה עוז, כדי שהילדים והנכדים של מני גודארד יוכלו להיפרד ממנו, והמשפחה של סהר ברוך תוכל להיפרד ממנו, כדי שכל משפחות החטופים שלא הוחזרו יוכלו לקבל את המינימום של המינימום – קבר. לא בחרנו לחיות בסבל הזה, והסבל הזה יכול להיגמר. הוא חייב להיגמר. כדי שנוכל להמשיך בחיים שלנו כחברה. בבקשה אל תפסיקו להילחם עד שכולם כולל כולם – בבית".