24,000 לייקים ו-12,000 שיתופים? זה מביא הרבה קללות והשמצות בתגובות

פעם בכמה חודשים זה קורה. סטטוס שאני כותבת בפייסבוק לחברים ולעוקבים שלי, הופך לוויראלי. המשמעות היא שהדברים שכתבתי נחשפים לקהל מאוד רחב ומגיעים לאנשים שמעולם לא שמעו עלי עד אותו יום. לדוגמה, הסטטוס האחרון, נכון לעכשיו, הגיע ליותר מ – 24,000 אלף לייקים ו-12,000 שיתופים.

בעבר חשבתי שכל סטטוס כזה יעשה לי רק טוב. הרי כסופרת, ובעלת טורים, המטרה שלי היא להגיע לכמה שיותר אנשים שיקראו אותי, אבל במהלך השנים וככל שהתופעה חזרה על עצמה, הבנתי שמדובר בתופעה מאוד מלחיצה ולא נעימה בלשון המעטה.
נתחיל מזה שיש לי 5,000 חברים בפייסבוק ועוד 4,500 עוקבים, אבל בפועל, פייסבוק לא מראה לכולם את מה שאני כותבת ולרוב יש לי אינטראקציה מול כ-1,000 חברים, שאותם אני מאוד אוהבת, את רובם אני מכירה אישית, וכשאני מעלה סטטוס בפייסבוק אני בדרך כלל כותבת עבורם. מי שמגיע מבחוץ, לא תמיד מבין את ההומור, לא מכיר אותי ואת הבן שלי ולפעמים לא מבין את המשמעות של מה שאני כותבת.

מאירה גולדברג ברנע. צילום אפרת אשל

הנושאים עליהם אני כותבת לרוב חוזרים על עצמם: חוויותיי כאמא לילד אוטיסט, התמודדות עם הפרעות אכילה, ספרים והמלצות קריאה ונושאים שמתאימים בעיקר לסופרים ולכותבים.

בדרך כלל יש איזון בדף הפייסבוק שלי, כשאני כותבת על אחד מהנושאים האלו, אני יכולה לנחש ולצפות מראש מי יגיבו לסטטוס וכמה לייקים יהיו.

כאשר ישנו סטטוס וויראלי, האיזון מופר בצורה גסה. תדמיינו שאתם עורכים מסיבה פרטית בבית למשפחה ולחברים קרובים ופתאום מגיעים ללא הזמנה עוד 500 אנשים שאתם לא מכירים והם לא מכירים אתכם. הם נכנסים אליכם לדירה, יושבים בין החברים ומדברים עליכם כאילו הם הוזמנו. חלקם מאוד נחמדים, אפילו טרחו לקנות מתנה יפה, אבל חלק מקללים אתכם, מתלוננים על המוזיקה והאוכל, מניחים נעליים מלוכלכות על הספה החדשה. וכן, יכולתם לנעול את הדלת, לשים שומר בכניסה שיבדוק את כולם לפני, אבל אתם לא כאלו. לא אכפת לכם שמידי פעם מישהו לא מוכר יצטרף למסיבות שלכם, אבל לא כולם יחד ולא אנשים שלא מכבדים אתכם.

כשמתפרסם טור שלי באחד מאתרי האינטרנט שבהם אני כותבת, אני יודעת להתייחס לתגובות בהתאם. מדובר בטוקבקיסטים אנונימיים, שנוח להם להסתתר מאחורי שם בדוי ולזהם את המרחב ברפש, אבל בפייסבוק, בדף הפרטי שלי, כאשר לרוב יש לי גישה ויכולת לבדוק מי עומד מאחורי תגובות איומות ומזלזלות, לראות את התמונות ממסיבת חנוכה האחרונה שבה מגיב זה או אחר השתתפו עם ילדיהם, הכל כל כך מוזר.

יותר מ-2,000 אנשים הגיבו לסטטוס שכתבתי. עוד 1,500 שלחו לי הודעות פרטיות. לא יכולתי לקרוא את כולן. השתדלתי לקרוא כמה שיכולתי, היו תגובות מאוד תומכות ואוהבות עם רצון אדיר לעזור אבל מידי פעם לא יכולתי להתעלם וקראתי גם מעט מהרוע האנושי. מאלו שקיללו אותי, מאלו שכתבו שאני משקרת, מאלו שכתבו שאני שליחה של העיתון (אף על פי שאני עובדת ברשת מקומונים ובאתר אינטרנט של עיתון מתחרה).

הסטטוס עסק כפי שתוכלו לקרוא בלינק שמובא למטה, בתגובה שלי לסקר שפורסם לאחרונה בעיתון ידיעות אחרונות, בו 89 אחוז מההורים אמרו שהם לא מעוניינים שהילד שלהם ילמד בחוג עם ילדים בעלי מוגבלות. לאחר שקבלתי די הרבה תגובות מאנשים שלא האמינו לתוצאות הסקר, החלטתי לכתוב על אירועים שחוויתי על בשרי ועל אירועים שחברות שלי, אמהות לילדים אוטיסטים, חוו על בשרן וקצת לזעזע את אלו שטענו שתוצאות הסקר לא הגיוניות. לא ציפיתי שהסטטוס יעשה כל כך הרבה רעש כי הוא לא שונה מהרבה סטטוסים אחרים שכתבתי בשנים האחרונות.

מישהי טרחה לענות לי ולהסביר לי מדוע היא נגד שילוב של ילדים אוטיסטים בחוגים פרטיים: "בואו נניח את הקלפים על השולחן", היא כתבה, "כל אחד שמוציא ממיטב כספו ורושם את ילדיו לחוג, מעוניין שהילד יתקדם הכי מהר שאפשר, אם המורה יעצור בכל פעם שילד אחד לא יהיה בשורה עם כולם, כולם יתעכבו…" היא ממשיכה, "אם ילד מעכב את כולם, עדיף שימצא מסגרת אחרת. זו פעילות שממומנת על ידי הורים…".

את האמת, לא היה לי כוח אפילו להתחיל להסביר לה איפה היא טועה. הילד שמעכב את כולם הוא לא בהכרח הילד האוטיסט. הבן שלי הוא אחד המתקדמים והטובים בכל חוג שבו הוא משתתף. מצטיין באנגלית, מצטיין בנגינה בפסנתר. אבל לכו תתחילו להסביר לאישה כזו שאוטיסט יכול להצטיין? לכו תסבירו לאישה כזו שלפעמים מטרת החוג היא דווקא חברתית, ללמד ילדים לעזור לאחרים ולא לדהור קדימה. "דרך ארץ קדמה לתורה", אמרו חכמים ממני.

והדבר שהכי הצחיק אותי, כשנכנסתי לדף הפייסבוק שלה, היה שלפני זמן מה היא עשתה "העתק הדבק" לסטטוס אחר שרץ ברשת שמבקש מכולם לכבד ילדים עם צרכים מיוחדים. בסיום הסטטוס שאותו הגברת שיתפה נכתב: "האם יש מישהו שמוכן להעתיק ולהדביק את הפוסט הזה על הקיר שלו כמו שאני עשיתי עבור אותם ילדים מיוחדים?".

מעניין אם האישה הזו באמת מאמינה שהיא אדם טוב ומקבל ומכבד אחרים בזכות הסטטוס שהיא שיתפה, למרות הדעות החשוכות שבהן היא אוחזת.

סטטוס מאירה

כן, כשסטטוס שאני כותבת הופך וויראלי, אני נתקלת באנשים רעים עם דעות איומות ולפעמים קשה לי להכיל את זה.

מה עוד קורה כשהסטטוס ויראלי? עשרות תחקירנים מתוכניות בוקר, צהרים וערב בטלוויזיה וברדיו רוצים שאתראיין על הסטטוס. הם מאוד נחמדים ומסבירים לי כמה הנושא חשוב וקרוב לליבם.

לא כולם כמובן, אבל חלקם לא באמת מתעניינים בנושא, הם עושים את העבודה שלהם, הם רק רוצים לסמן וי, לסגור עוד דקה וחצי של אייטם בתכנית וזה לגיטימי. אני בדרך כלל מסרבת להגיע לתכניות לאחר סטטוס ויראלי, אני אתן לכם דוגמה שתמחיש מדוע:
יום לאחר פרסום הסטטוס שכבתי במיטה חולה עם 40 מעלות חום, דלקת גרון ואוזניים. בכל כמה דקות קבלתי הודעה או טלפון עם בקשה להתראיין. (זה תמיד משעשע אותי מחדש, כשיוצא לאור ספר שכתבתי אני צריכה להילחם על הזכות להתראיין, אבל בעקבות סטטוסים בפייסבוק בכל חודש מזמינים אותי מספר פעמים להגיע לאולפן). כשחלק מהתחקירנים שמעו שאני חולה, הם אפילו לא כתבו לי "תרגישי טוב" אלא התעצבו ושאלו אם אני יכולה לעזור להם להשיג טלפונים של אימהות אחרות לילדים אוטיסטים. למי מביניהם שהתעניין בשלומי, אכן השגתי "אמא אחרת". בערב כשהרגשתי טוב יותר התיישבתי לצפות באחת התוכניות אליה הזמינו את ה"אמא האחרת", שטרחה, בגלל הנושא החשוב, בגשם, בקור ובשיטפונות להגיע עם הבן האוטיסט שלה לאולפן. סוכם על ראיון משותף.
מה רבה הייתה הפתעתי שהריאיון היה כל כך קצר, שאף אחד מהם אפילו לא הספיק לענות באופן מלא על השאלות שנשאל. כל כך היה חשוב להטריח אם ובנה בגשם בשביל כל כך מעט זמן בלי שניתנה להם הזדמנות לדבר ולהשמיע את קולם? מיד עברו לכתבה על מוכר פלאפל שמכר מנה לראש הממשלה בנימין נתניהו. לו אגב, נתנו זמן לענות על שאלות חשובות ונוקבות בנוגע להבדל בין מנת הפלאפל שמזמין ראש הממשלה הנוכחי לעומת ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.

דבר נוסף שמשעשע אותי הוא שיש תחקירנים שהמומים מהעובדה שאני לא קופצת מאושר כשמזמינים אותי לטלוויזיה, כאילו הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי הוא לקום בשש בבוקר, לעמוד בפקקים בדרך לאולפן, להמתין עוד שעה במקום, להתראיין חצי דקה ולחזור הביתה לקראת הצהריים על חשבון יום עבודה שלי.

אז בערך 300 אנשים ששלחו לי הודעה בעקבות הסטטוס לא שמו לב שאני אישה, ופנו אלי בלשון זכר. עוד 100 טענו שאני מטורפת ושהחברה הישראלית בכללותה כן מקבלת את השונה ובעלי מוגבלויות וגם קיללו את מי שלא מקבל את השונה כ"אנשים מפגרים". כאן המקום להזכיר ש"מפגר" זו לא קללה.

חלק ניתחו אותי פסיכולוגית. הכי נחמד זה לחשוב שניתן לנתח מישהו בעקבות סטטוס אחד בפייסבוק. חלקם האשימו במצב את ראש הממשלה, את השמאלנים במדינת תל אביב (כך נכתב במקור), אחד אפילו הזמין אותי לעבור לגור בראשון לציון כי שם התופעה לא קיימת, בלי לדעת שאחד המקרים שעליהם כתבתי התרחש בדיוק שם.

חלקם העתיקו את הטקסט כפי שכתבתי ופרסמו בדף הפייסבוק שלהם בלי לתת קרדיט כאילו מדובר בטקסט מקורי שלהם. שהיו בריאים…

אחרי שמתעלמים מהקללות ("די כבר תסתמי, שמאלנית פח, חפרת לנו ", "עוד פוסטמה שמנסה לתפוס כותרות על חשבון הבן שלה" ), מההאשמות ("שקרנית, אני לא מאמין לאף סיפור שכתבת כאן", "בטח שילמו לה מהעיתון כשראו שאף אחד לא מאמין לסקרים") ומהתגובות הלא ראויות ("נכון, אני מודה, אני לא רוצה שהילד שלי ילמד עם ילדים שיעכבו אותו, יש לך בעיה עם זה?", "למה הסטטוסים שלך כל כך ארוכים ומתישים. תקצרי גברת! אז אולי יהיה לי כוח לקרוא"), אני נשארת בסוף עם רוב גדול של אנשים טובים בסך הכל שרוצים לעזור, מנסים לעודד, לתמוך, להציע רעיונות. אבל בכל פעם שסטטוס שכתבתי הופך וויראלי, אני מנסה לחשוב אם זה היה שווה את זה? לעבור את החוויה האלימה הזו תמורת העברת מסר חשוב?
אני לא בטוחה שיש תשובה לשאלה הזו.

מצד שני הייתה תגובה שמאוד עודדה אותי להמשיך לכתוב את אשר על ליבי: "הפוסט הזה גרם לי אישית לשים לב יותר למצב הזה".

תודה ערן. אני לא מכירה אותך, אבל אנשים כמוך מחזירים לי את האמון באנושות.

אבישי