לא יכולתי יותר להסתובב בעולם, כנערה צעירה עם השם הזקן הזה

"אני רוצה להחליף את השם שלי. אני יכול אמא?", אבישי, בן תשע וחצי ניגש אלי ושאל.
"חשבתי על שמות אחרים, יותר יפים עבורי", הוא אמר.
הלב שלי נצבט.

"אולי כשתהיה גדול, בינתיים תישאר עם השם שלך".
בכלל היו אמורים לקרוא לו אסף. ככה בעלי ואני החלטנו ברגע שידענו שיש לנו בן. כשהוא נולד, וראיתי אותו בפעם הראשונה, ידעתי שהשם לא מתאים לו. הייתה לי תחושה פנימית שצריך לקרוא לו אבישי.

הסיבה שהלב שלי נצבט לרגע, קשורה לזיכרון נעורים. בגיל 14 לא יכולתי יותר לסבול את השם שלי. הרגשתי איך הוא מכביד עלי, מרסק אותי, מבייש אותי. ניגשתי להורים שלי והודעתי להם שאני מחליפה אותו. אבא שלי כמעט נחנק, קוראים לי על שם אבא שלו, סבא מאיר ז"ל שמעולם לא פגשתי. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי נעלב ממני. ראיתי את זה על הפנים שלו אבל לא היה לי אכפת. לא יכולתי יותר להסתובב בעולם, כנערה צעירה עם השם הזקן הזה, המעיק המסורבל.

אני לא התווכחתי עם אבישי, ידעתי שהוא יעבור עוד הרבה מהפכים באישיות ורוב הסיכויים שעד שיגיע הרגע הנכון, הוא לא יעשה שום שינוי, אבל אבא שלי, שידוע כאיש דרמטי בכל הנוגע לענייני המשפחה שלו, לא עבר על זה לסדר היום. הוא הודיע לי שאני לא משנה את השם שלי ושאם אעשה זאת הוא לא ידבר איתי יותר לעולם.

בבית ספר יסודי הרגשתי בפעם הראשונה שמשהו בשם שלי דפוק. היו לי בכתה שתי עדי, שתי ענת, ורד, יעל ונטע וכל כך קינאתי בהן. כששאלו אותי איך קוראים לי, לפעמים לא הייתי מסוגלת להגיד את השם. הייתי מאייתת אותו "מם, אלף, יוד, ריש, הא".
בגיל 15 פגשתי באיזו מסיבה נער שחשבתי שהוא מגניב. התחלנו לדבר וכשהוא שאל איך קוראים לי, התביישתי, אז ניסיתי לקצר את השם, חשבתי שאולי אבא שלי יסכים לקיצור. שיקרתי שקוראים לי "מאי". לפני שהלכתי הביתה נתתי לו את מספר הטלפון שלי. כשהוא התקשר למחרת, אבא שלי ענה. אין לי מושג איך הוא ידע מה קרה, אבל הוא ניגש אלי במבט רציני. "מאי, רוצים אותך בטלפוון". כשלקחתי ממנו את השפופרת התביישתי. לא נפגשתי עם הנער ההוא ולא רציתי לדבר על מה שקרה עם אף אחד.

מאירה ברנע גולדברג

שם המשפחה שלי גם לא עזר יותר מידי: מאירה גולדברג, שם שנשמע כמו שמה של סופרת בת 90 שנולדה אי שם בערבות רוסיה.
יום אחד אמא שלי חזרה הביתה והסתבר שרב אחד אמר לה שהיא צריכה להוסיף לי ולאחיותיי שם נוסף. כל כך שמחתי. חשבתי שאולי מכאן תגיע הישועה.
לאחותי הגדולה בעלת השם היפה איילת, הרב הוסיף את השם הדס. לאחותי הקטנה עם השם הקצרצר תמי, הרב הוסיף את השם מיה. ואני? אני הפכתי למאירה אושרה גולדברג.
בגיל 16 הסתובבתי בעולם עם שני שמות ששנאתי, שני שמות לא מתאימים.

בשנת 2000 התחלתי לנהל את סניף ירקונים ז"ל של רשת צומת ספרים. מאותו הרגע השם שלי השתנה. כולם קראו לי: "מאירה ירקונים". בשנת 2005 קודמתי לתפקיד בכיר בהנהלה, כולם שמרו אותי בזיכרון הטלפון כ"מאירה צומת". כשהתחלתי לעבור טיפולי פוריות, במשך כמה שנים אף אחד לא קרא לי בשמי, הפכתי ל"חמודה". הרופאים, האחיות, המזכירות הרפואיות, הפקידות בבית חולים: "חמודה, הטיפול נכשל, תפסיקי לקחת את הכדורים ותבואי לבדיקה בשבוע הבא", "חמודה, תמתיני בסבלנות", "חמודה, עדין אין תוצאות, אולי עוד שעתיים", הפכתי לאוויר, הפכתי לכלום, רק התפללתי שמי שמטפל בי גם יזכור מידי פעם איך קוראים לי. בשנת 2009 הפכתי ל"מאירה אמא של אבישי" במקרה הטוב, ו"אמא של אבישי" בלי ציון שמי, במקרה היותר נפוץ.

בשנים האחרונות החלטתי להפסיק עם זה. החלטתי לקחת את השם שלי בחזרה. אני לא רק אמא של מישהו, אני לא רק עובדת אצל מישהו, קוראים לי מאירה ברנע גולדברג. בכל שנה כשיוצא ספר חדש שלי לאור, וכשאני רואה את השם שלי מודפס עליו אני מרגישה את העוצמה שהוא משדר. שם של סופרת. שם יפה. היום אני לא חולמת אפילו להחליף אותו, אני גאה בו. כשאני שומרת שמות של אנשים בזיכרון של הטלפון שלי, אני מקפידה לשאול אותם מה שם המשפחה שלהם, ואת מקום העבודה לציין בשורה שמתחת. מעניין איך ההורים שלי ידעו לתת לי את השם הזה, השם שהכי מתאים לי בעולם.

סופר אמא כורש

כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון

כורש הגדול הוא דמות מוכרת-אך-לא-מוכרת עבור הקוראים הישראלים. מוכרת, כי רובנו נתקלנו בשמו בשיעור בבית הספר או בקריאה בתנ"ך, ולא מוכרת, כי לרוב אנחנו ידעים עליו מעט מאוד, אם בכלל. יונתן ילון, ברומן ההיסטורי החדש שלו, שואף לתקן זאת, כשהוא מגולל את סיפור התבגרותו של המלך כורש השני ("הגדול"), מלך פרסי שהקים לפני 2,600 שנה את האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ראה עד ימיו. כורש נחשב למלך הראשון שהנהיג זכויות אדם, שוויון וחופש דת, וגם היה זה שנתן ליהודים את "הצהרת כורש" שאפשרה את שיבת ציון מגלות בבל.
ילון, שזהו ספרו השלישי, רקח סיפור בדיוני המבוסס על אירועים אמיתיים כפי שתועדו בכתביהם של היסטוריוניים יווניים וגם בתנ"ך, אך לא כזה שמתמקד רק בפרספקטיבה היהודית. העלילה מתמקדת בעיקר במרד שמוביל כורש הצעיר נגד סבו האכזר אסטיאגס, המלך העליון של מדי, אחת האימפריות הגדולות של התקופה. דרך המסע שהוא עובר, אנו לומדים מה הפך את כורש לשליט הנאור שיהפוך להיות בהמשך, בעיקר בימים שבהם לא נודעה סובלנות רבה כלפי נתינים שהשתייכו לעם, לדת או למגדר הלא נכונים. מובן שנכנסת כאן גם הזווית היהודית, בעיקר דרך דמותו של זרובבל בן שאלתיאל.
מעניין לבחון את הספר גם בראי ההווה. בישראל של היום, איראן היא כמעט מילה נרדפת לאויב. כורש הגדול, שמסמל את תחילת היחסים בינינו ובין הפרסים, דווקא היה איראני "טוב ליהודים" שהעניק להם זכויות שוות והתיר להם לחזור ליהודה ולבנות את בית המקדש השני. המלך אחשוורוש, נכדו של אותו כורש, נשא לאישה את אסתר היהודייה. לאורך רוב הדורות היחסים בין היהודים והפרסים היו תקינים, וגם לאחר הקמת מדינת ישראל נרקמו יחסים קרובים בין ישראל ואיראן, שנותקו רק לפני 40 שנה במהפכה האסלאמית. דרך הנושאים שבהם הספר עוסק, אנחנו גם מקבלים תזכורת שהסכסוך הוא בין השלטונות, ולא בין האנשים משני העמים.
מדובר ברומן קצבי ולא שגרתי – כזה שהולך הרבה מאוד אחורה ועדיין מצליח להרגיש עדכני. התחקיר המעמיק והכתיבה הנגישה הופכים אותו לאטרקטיבי גם עבור קוראים שרומנים היסטוריים אינם בדרך כלל כוס התה שלהם. הוא יספק לכם כמה שעות של בידור איכותי, ויחד עם זאת יגרום לכם לחשוב גם הרבה אחרי העמוד האחרון.