"מתוקה! את אחרונה. תעופי מהדלפק" | הטור של מאירה ברנע גולדברג

לעולם לא אשכח את הפעם ההיא לפני מספר שנים. בעלי היה בחו"ל והגעתי עם הבן שלי, אז ילד קטן (לא זוכרת אם מלאו לו ארבע או פחות) לקופ"ח עם חום גבוה. הרופא נתן לי מרשם וירדתי לבית המרקחת כדי לקנות תרופות. בית המרקחת היה מפוצץ עד אפס מקום, לא היו כיסאות לשבת, המון רעש, צפצופים, קולות, שיעולים. הבן שלי על הרצף האוטיסטי, הוא לא היה מסוגל להמתין את כל התור הארוך, הרעש הפריע לו, האנשים הפחידו אותו, באותה תקופה הוא לא היה מסוגל להיות במקומות הומי אדם. הוא בכה והבנתי שאם תוך רגע לא נצא משם, זה רק יחמיר.

נזכרתי שיש לנו כרטיס פטור מהתור שקבלנו מביטוח לאומי במיוחד למצבים כאלו. מדובר בכרטיס שמקבלים אנשים שזקוקים לו, לפעמים עם נכויות בלתי נראות, שמאפשרות לסמן לנותן השרות כי יש כאן מצב מיוחד ואותו אדם לא יכול להמתין בתור כמו כולם. לפני כן לא חשבתי שאשתמש בו אבל בפעם הזאת החלטתי לנסות.
הוצאתי את הכרטיס מהארנק, התקדמתי לכיוון הדלפק ואז זה התחיל.

"הלו גברת! יש תור את לא רואה?
"חצופה! איך את עוקפת את כולם?"

"מתוקה! את אחרונה. תעופי מהדלפק". המשפט האחרון נאמר בגסות כשנערה שיכולתי להיות אמא שלה, פשוט תפסה לי את היד ודחפה אותי.
תוך שניות ההתקהלות התגברה, הרגשתי שעוד רגע יתבצע בי לינץ. הרוקחת לא הבינה מה קרה ואני פשוט קפאתי במקום מרוב פחד. לא הצלחתי להוציא מילה מפה.
באותו הזמן אבישי לא ידע שהוא אוטיסט ולא הבנתי איך אני אמורה להסביר זאת לידו בקול רם. זה קרה מאוד מהר, עוד ועוד אנשים התקרבו לראות מי הפושעת שנדחפה לתור. הסתכלתי על הבן שלי, הסתכלתי על האנשים מסביבי וכדי להגן על הבן שלי שלא ישמע שאני אומרת עליו משהו שהוא לא מבין את המשמעות שלו, אמרתי לכולם: "אני אוטיסטית. יש לי כרטיס פטור מהתור כי אני לא יכולה להמתין כמו כולם. תראו!". נופפתי בכרטיס, הייתי חיוורת כולי. הקופאית קראה לי לגשת אליה מיד. אישה אחת התנצלה, גבר שני אמר לי "כל הכבוד לך" ולחץ את ידי. מישהי מאחור אמרה "היא לא נראית. בטח סתם עושה הצגות". אבל הרוקחת שעמדה ליד הקופאית אמרה לה שזה לא יפה ושצריך לכבד אותי.

יצאתי משם מזועזעת. מאז נאלצתי להשתמש בכרטיס בכמה הזדמנויות. אני שמחה לספר שלפעמים הקופאים ונותני השרות הכירו את הכרטיס וגם האנשים מסביב הבינו אבל הפעמים שבהן נתקלתי באלימות מילולית קשה, מאלצים אותי לחשוב פעמיים אם לנצל את הזכות שהחוק העמיד בפני. הבן שלי בתפקוד גבוה, לכן כשהוא יכול לעמוד בתור כמו כולם, אני לא חושבת שאני צריכה להשתמש בכרטיס, אבל בסיטואציות מסוימות, כשהמצב הופך לבלתי אפשרי הוא בעצמו מבקש להציג את הכרטיס ומעציב אותי שלפעמים אנחנו נאלצים לעמוד מול אנשים בריונים שמסרבים להבין את הקושי ואת החוק.

לפני כמה חודשים נאלצתי להשתמש בכרטיס ומישהו לפני לא הסכים לוותר בשום פנים ואופן. הסתכלתי לו בעיניים ולא הצלחתי להבין איך למרות שהסברתי לו יפה שהבן שלי אוטיסט ולא מסוגל לעמוד בתור הוא לא זז, אבל עוד יותר כעסתי על הקופאית. זו לא אמורה להיות החלטה של הלקוח, הלקוח לא יכול להחליט אם לכבד את הפטור שהחוק נותן לי או לא.

אחר כך חשבתי שזה גם לא הוגן להאשים את הקופאית. אין לי מושג אם מישהו בכלל הסביר לה את החוק, הסביר לה מה המשמעות של הכרטיס. אז את מי אני מאשימה? אני לא באמת יודעת. אולי את מי שהנפיק את הכרטיס ולא דאג לתקציב הולם כדי לייצר קמפיין משמעותי שיסביר לציבור על הכרטיס? מידי פעם נעשים קמפיינים פיראטיים של ארגונים חברתיים, אבל זה לא מספיק.
במקרה הספציפי הזה, התקשרתי למנהל המקום, הסברתי לו מה קרה והוא הבטיח לחדד את הנהלים אצל כל העובדים ובאמת מאז השתמשתי שם בכרטיס עוד פעמיים והעובדים ישר ידעו במה מדובר. כשנסענו לחו"ל השתמשנו בכרטיס הזה מספר רב של פעמים ואף פעם לא היו בעיות. הפער בין ישראל לחו"ל הימם אותי.

# # #
לאחרונה עלה לכותרות סיפור מזעזע על מנהל משמרת במסעדה שהרביץ לאבא לילד אוטיסט ונתן לו אגרוף, לאחר שהאבא צילם אותו אומר לו שאין בכוונתו לכבד את הכרטיס, ושייצא החוצה עם הילד שלו וימתין כמו כולם. המקרה הזה גרם לי לכעס רב. אני עוד זוכרת איך כשהבן שלי היה קטן והסכים לאכול מחוץ לבית רק במסעדת פפריקה ז"ל, הוא היה מתקבל במקום בכבוד. לא משנה מתי הגענו וכמה לחץ היה באותו זמן במסעדה, איך שזיהו אותו, ישר הכניסו אותנו פנימה והשתדלו למצוא לנו מקום עם כמה שפחות זמן המתנה.

נזכרתי בעוד משהו. פעם, כשעבדתי בצומת ספרים, יצא חוק שבכל מקום עבודה חייבים לתלות שלט שמסביר על הטרדה מינית, שלט גדול ומאיר עיניים עם מספר הטלפון של האחראי על הנושא באותו ארגון. אל החנות שניהלתי הגיע מנהל האזור, נתן לי את השלט, הסביר לי את הנהלים ווידא שאני תולה אותו. חודש אחרי זה נאמר לנו שמהיום חייבים לתלות בכל קופה הסבר מפורש וברור על נהלי החלפה והחזר כספי. אחרי שבוע הגיעו פקחים לבדוק ששני השלטים תלויים בחנות. עד היום השלטים האלו תלויים בכל אחד מסניפי הרשת אף על פי שעברו שנים מאז החלת החוקים.

כמה חבל שהמשרד לשוויון חברתי לא יוצא בקמפיין מסיבי ודואג שהציבור ידע על הכרטיס, חבל שאין חובה לתלות שלט גדול בו ייכתב במפורש שכאן מכבדים תעודת פטור מהתור גם אם הנכות לא נראית לעין בצירוף צילום של התעודה.

לאחרונה, בעקבות אותו מקרה אלים במסעדה, ישנו קמפיין פייסבוק, הורים מצלמים תמונה שלהם וכותבים על היד "כבדו את הפטור מהתור". אני חושבת שהקמפיין חשוב אבל הולך לאיבוד בין כל המחאות והקמפיינים האחרים. בשביל לנצח אנחנו צריכים את הגוף האחראי שיעזור לנו. כשרצו שנפסיק להשתמש בשקיות ניילון הוציאו הון על פרסומות אבל במקרה הזה, שתיקה. הלוואי שימצא הגוף הממשלתי שינסה לעזור לנו לטפל באלימות נגד הורים שבסך הכל מנסים לממש את זכותם וחוטפים לפעמים יריקות, קללות, דחיפות רק כי הילדים שלהם לא מסוגלים לעמוד בתור כמו כולם. החלום שלי הוא שייצא קמפיין אמתי וחזק שיחדור עמוק לתודעה וכמו שכל ילד בשנות השמונים יודע לדקלם מתוך שינה "אתה יודע ואת יודעת, בחפץ חשוד אסור לגעת…" / "אלכסון מוביל לאסון" / "האשפה לסל וחסל", כל אזרח במדינה יידע לכבד את כרטיס הפטור מהתור.

סטטוס לשבת: "גם אני רוצה"

אבישי השתמש בכרטיס פטור מהתור בנוכחות חבר מבית הספר.
החבר: ואווו, ככה בכל פעם נותנים לך להיכנס ראשון? גם אני רוצה להיות אוטיסט.