תודה, מסאי

עזיבתו של מסאי דגו היא רגע עצוב להפועל פתח תקוה. רגע מתבקש והכרחי, אבל עצוב. דגו הוא המאמן המוערך והאהוב ביותר שעבד בהפועל בשנים האחרונות, תקופה בה המועדון הכחול נמצא במגמת ירידה מקצועית מתמדת וסבל מחוסר יציבות כמעט בכל התחומים, גם בנוגע לאיוש הדמות על הקווים.

דגו הגיע להפועל בקדנציה הראשונה בתקופה לא אפשרית לעבודה. הוא קיבל קבוצה בפירוק עם תקציב מינימום, ללא מנכ"ל, ללא מגרש אימונים ראוי, כמעט ללא צוות מקצועי ועם מינוס 11 נקודות. המאמן לא התלונן, ישב למשאים ומתנים קשים עם שחקן אחרי שחקן ועשה עבודת בנייה מדהימה של הסגל, עם שחקנים שהובאו בפחות ממשכורת המינימום במשק, וכיום משחקים בליגת העל.

דגו הביא להפועל סטנדרט אימון אחר, מקצועני, מתקדם ולא מתפשר. באחת מתצוגות האימון המרשימות שנראו בהפועל, הצליח להשאיר את הקבוצה בליגה למרות מינוס 11 הנקודות ולמרות שכל התנאים היו נגדו. בלעדיו, הפועל ככל הנראה הייתה יורדת לליגה א' וכל סיפור הכחולה ובעלות האוהדים אולי היה נראה היום אחרת לגמרי.

העונה זה לא עבד. כנראה שכמו שלשחקנים יש עונה חלשה, גם למאמנים יש, ודגו והפועל חוו זאת על בשרם העונה. הליך בניית הסגל היה הפוך לגמרי מהקדנציה הראשונה – מהשחרורים התמוהים, עד ההחתמות הלא מוצלחות בלשון המעטה, הזרים היקרים שנראים חלשים יותר אפילו מהישראלים שהחתים וחוסר השפעה מוחלט על ההתדרדרות של הקבוצה בתחתית הלאומית. הסחרור של דגו בהפועל נמשך ונמשך, עד שבמועדון לא יכלו עוד.

דגו ראוי להוקרה ולכבוד רב על עבודתו בהפועל. המאמן התחבר באמת למועדון, רצה בכל מאודו להצליח והעונה זה פשוט לא הלך. בעשור מזעזע, דגו הוא נקודת אור בספרי ההיסטוריה של הפועל, וראוי שייזכר כך, למרות הסוף הרע ולמרות שעזיבתו הייתה חייבת להגיע כבר לפני מספר שבועות.

מסאי, תודה על הכל ובהצלחה!