אם תכנסו לעמוד הפייסבוק של מור ברנשטיין, תרגישו כאילו נכנסתם למוח שלה. המוח של ברנשטיין בנוי אם כך מסרטונים שבכל אחד מהם היא שרה על מה שהיא רוצה לתקן בעולם. כדתלש"ית (דתייה לשעבר) היא מרגישה שקיבלה בסיס איתן לדבוק באמונותיה, גם אם היא לא בנויה משלוש תפילות ביום. הנה למשל השיר החדש שלה, "שכחנו ת'ירוק", אותו תוכלו לשמוע בהופעה הקרובה שלה בפאב התרל"ח בעיר ב-1 בנובמבר, מדבר נגד הבנייה הרוויה בעיר. את השיר ניתן החל מיום רביעי השבוע לשמוע בדף הפייסבוק שלה.
"נולדתי וגדלתי בפתח תקווה", מספרת ברנשטין השבוע כיצד נכתב השיר. "לא מזמן יצאתי לטיול עם הבן שלי בכפר גנים ובמקום היה שטח ירוק. הייתי בטוחה שישאירו אותו כך ויעשו באמצע פארק, אבל אחרי תקופה ראיתי שהתחילו לבנות במקום והייתי מיואשת. אני מסתובבת עם הבן שלי בחולות ומסבירה לו שפעם היו במקום חיות, צמחים ועצים ושהכל היה פתוח. מה שקורה היום גורם לי צער גדול. הייתי מצפה שהעירייה תשאיר בעיר קצת שטחים ירוקים".
לדבריה לא כולם חושבים לצערה כמוה. "אני מדברת עם ההורים בגן של הילד, והם לא מבינים מה אני רוצה. הם אומרים לי שהקימו פארקים בעיר ואני מסבירה להם שפארק זה לא ירוק ולא טבעי, אלא מלאכותי. צריך להשאיר את הדברים הטבעיים, טבע שלא נגעו בו. לצערי אין לאוכלוסייה את המודעות של השטחים הירוקים. אומרים לי את רוצה טבע, לכי תגורי בגולן. היום הילדים לא יודעים איך נראה פרח שגדל בטבע, אלא רק פרח שקונים במשתלה. השיא מבחינתי זה עכשיו שהולכים לחנוק את העיר עם מחנה סירקין. אני מקווה שהשיר יאומץ כדגל המאבק. אני אוהבת בני אדם ויודעת שצריך לבנות, אבל שיבנו לגובה, שייקחו את מה שקיים, יעשו פינוי ובינוי ויעלו למעלה. שלא יורידו עצים ושישאירו ירוק בעיניים".
לפתוח את העיניים
ברנשטיין, תושבת העיר בת 32, מגדלת בעיר יחד עם בעלה אמיר שיינבויים את שלושת ילדיהם. "הילדים שלנו הם דור רביעי בפתח תקווה", היא אומרת בגאווה. "אנחנו משפחה מאוד וותיקה בעיר".
במשך 12 שנה, מכיתה א' ועד יב', היא למדה באולפנת "דרכי נועם". משם המשיכה לשנת שירות. "באולפנה למדנו רק בנות", היא מסבירה. "מדובר בחברה מאוד סגורה והאולפנה היא כמו חממה. בעולם שממנו באתי, לנשים לא היה מקום לשירה, לא יכולתי לבטא עת עצמי מהבחינה הזו. בתור נערה, הייתי מנגנת בחדר לעצמי, לא חשבתי שאני יכולה לעשות אם זה משהו מעבר לזה, אני מניחה בגלל הסביבה שבה גדלתי ובעיקר כי חשבתי שכבת, אין לי מה להתעסק בתחום הזה. כל הזמרים שהכרתי היו רק זמרים גברים, חסידים, לא היו נשים. גם כשכתבתי לעצמי שירים, הם נכתבו בלשון זכר. לא חשבתי שיש מה לכתוב בלשון נקבה. אבל מאז עברו איזה 15 שנה והדברים השתנו".
לאחר שסיימה את לימודיה, המשיכה ברנשטיין לשירות לאומי, כפי שציפו ממנה. "הייתי מדריכת טיולים ושם הרבה דברים השתנו עבורי", היא מגלה. "נפתחתי לעולמות אחרים. גילתי את העולם הגדול ורצתי לדעת עוד ועוד דברים. אחרי שסיימתי את השירות הלאומי, רציתי ללמוד את היהדות מזווית אחרת. בבית הספר לימדו אותנו תורה, איך להיות אמא טובה ואישה ראויה, אבל אני רציתי ללמוד את התורה בצורה יותר אובייקטיבית. הלכתי ללמוד בבית מדרש באלון ושם התגלו לי הטקסטים מחדש. קראתי את הרב קוק בצורה אחרת, המרצה לימד אותנו לקרוא דברים ולגלות פרטים שלא קראו אותם באופן הזה באולפנה. למדנו פילוסופיה יוונית וערבית וכל מיני דברים שפתחו לי את הראש להרבה כיוונים".
לאחר שסיימה להעשיר את עצמה בתחום היהדות, המשיכה ברנשטיין ללימודים ב"בצלאל". היום היא מגדירה את עצמה כאמנית בין תחומית, ציירת, צלמת ומוסיקאית. "כשסיימתי את הלימודים בבצלאל הבנתי שהסצנה של האמנות והגלריות מאוד מנומנמת ושהיא תשעמם אותי. בשנה האחרונה של הלימודים הבנתי שאני רוצה לעשות מוסיקה. הראיתי למורים שלי את הפייסבוק שלי, הם צפו והאזינו לשירים שלי ושאלו אותי מה אני עושה במקום הזה. הם הקשו ושאלו אם אני בטוחה שאני רוצה לצייר או שעדיף לי לכתוב. מבחינתי, יש קשר בין הדברים. כי בשני התחומים אתה צריך לעבד את הרגש ואת התובנות. שירה וציור יוצאים מבפנים".
כשסיימה את לימודיה בשנת 2009 החלה לעבוד כצלמת במוסף הפוליטי של עיתון הארץ ובמקביל צילמה חתונות, אבל כל הזמן המשיכה לכתוב שירים והחלה לשיר בהרכבים שונים. כיום היא מופיעה מזה שלוש שנים, וכדבריה היא בשלב "הרוקיסטי" של חייה מוזיקליים. "בשלב מסוים החלטתי שאני צריכה לעשות את זה בצורה מקצועית ולהקליט שיר. פניתי לעידן ורועי רבינוביץ מלהקת הקולקטיב והקלטנו ביחד את אחד השירים שלי. זה היה מדהים ועכשיו אני כולי נרגשת לשחרר את 'שיר הכבוד' לרדיו בנובמבר. אני מאוד מקווה שזה יצליח, כי השקעתי את כל מה שיש לי בשיר".
על מה מדבר השיר?
"בעולם שאני באתי ממנו, לנשים לא היה מקום לשיר. בבית הכנסת נותנים לבנים הקטנים לשיר 'אנעים זמירות- שיר הכבוד'. בשיר שלי אני מתייחסת לזה שלא נתנו לי לשיר בתור ילדה. זה שיר שהוא מחאת נשים נגד הדרת נשים והוא הסינגל הראשון שאני משחררת לרדיו".
רוצים להישאר מעודכנים?
מור ברנשטיין. צילום יח"צ
אביב גפן בווקמן
ברנשטיין גדלה על מוסיקה חסידית, אבל עם השנים החלה להאזין לאביב גפן, לאתי אנקרי ולדבריה לכל משפחת בנאי. "התאהבתי במוסיקה", היא מספרת. "גדלתי בבית שמוסיקה לא הייתה אישיו. חוץ מלשמוע מוסיקה בבית הכנסת זה לא היה חלק מהשגרה בבית. זה לא משהו שהיה צריך להבליט ולהתעסק בו. אני זוכרת כשהייתי ילדה, יום אחד מצאתי קלטת של אביב גפן ושמעתי את זה בווקמן בשקט בשקט בלופים עוד פעם ועוד פעם. זה היה מעבר מאוד חד מהמוסיקה החסידית. אני זוכרת שהמילים החשופות והחצופות של שירי האלבום 'אור הירח' עזרו לי לגלות צד שלא הכרתי במוסיקה, שלא היה קיים בעולם הדתי. בעולם של ילדותי, המוסיקה הייתה כלי שרת, כלי להתחבר לאל, להיות מאמין יותר, להגיע לדרגה רוחנית גבוהה יותר. היום אני שומעת ויוצרת מוסיקה שבאה לעצבן, להביע כאב ורגשות אחרים לגמרי".
איך קיבלו בבית את השינויים בחייך, את הרצון לעשות מוסיקה?
"חלק באדישות וחלק פרגנו לי. לא חושבת שמישהו דמיין שאני אשיר באופן מקצועי ואגיע לנקודה שאני נמצאת בה היום. הייתי כמו הרבה ילדות, מסתובבת עם חוברת של אבי ברק סביב המדורות של תנועת עזרא".
איך את מגדירה את עצמך כיום?
"אנחנו פריקים של שבת בקטע המשפחתי, זה עושה לנו טוב בבית. לקראת שבת, אנחנו מכסים את המחשב, סוגרים טלפונים והילדים יודעים שזה זמן של המשפחה. אבל מבחינת התודעה, אנחנו חילונים לגמרי. המחשבה שלנו פתוחה כל הזמן לשמוע רעיונות. אנחנו לא מקובעים על שום ערוץ שהכתיבו לנו".
ובעלך?
"זכיתי בבעל שהוא צדיק גדול. הוא גם אמן, הוא מרצה לקולנוע בבית הספר 'מעלה בירושלים' הוא צלם, במאי ומפיק".
ברנשטיין מדגישה שעם כל הביקורת שיש לה על העולם ממנו באה, יש לה גם הרבה אהבה והערכה כלפיו. "במידה רבה ינקתי מהשורשים הללו והעולם הזה עיצב את מי שאני היום. לגדול בסביבה כזו, זה לקום בבוקר עבור מטרה של 'עבודת השם'. אני המרתי את עבודת השם שלי ב'תיקון עולם' של הדברים שמטרידים אותי כמו הדרת נשים ושימור הטבע. את כל האנרגיה הזו, של לקום בבוקר ולרוץ קדימה, לתקן, לשפר, לעשות, ינקתי משם. בעולם הדתי יש מן כוח ואנרגיה חזקה מאוד. זה ציבור מלוכד וחזק מאוד שלא רואה בעיניים כשצריך להירתם למטרה מסוימת. אין זמן לשבת להתבטל. 'המלאכה מרובה ובעל הבית דוחק', ככה אומרים. יש מה לעשות פה בעולם, וכן, יש גם הרבה מה לעשות פה בעיר. איך שלא נסתכל על זה פתח תקווה היא אחת הערים הכי גדולות בישראל ואם לא נדע להיות מודל לשימור טבע ושימור הערכים והמבנים ההיסטוריים בעבור הילדים והצאצאים שלנו, זו תהיה בכייה לדורות והאשמה תהיה עלינו. לעומת זאת, אם נדע לשמר ונדע להקדיש אזורים ירוקים עם מקום לפרחי הבר ולחיות, אנחנו נהיה לאור ומודל לחיקוי לערים נוספות".
מור ברנשטיין. צילום זאב שטרן
הדרך קשה ומאתגרת
ב-1 בנובמבר, כאמור, תוכלו לצפות בברנשטיין מופיעה בפאב התרל"ח. "זה לא ברור מאליו שיש פה בעיר פאב שאפשר להופיע בו", היא מפרגנת. "זה לא משהו שהיה פה כל השנים וזה גם פאב שהוא בית עבור הציבור הדתי בעיר. זה פאב כשר וייחודי ומגניב ביותר".
לצד ברנשטיין על הבמה יופיעו אריאל מורייה (גיטרה) ומיכאל קדם (תופים). "מדובר קודם כל בחברים שנורא כיף לנגן איתם".
איך מצליחים לצוף מעל כל הזמרים האחרים היום?
"זה לא פשוט, לרדיו מגיעים כל שבוע 100 סינגלים ולכן אני עובדת על הסינגל בצורה הכי מקצועית שיש, מקליטה כמו שצריך, דואגת ליחסי ציבור טובים והדבר החשוב ביותר שיהיו שירים טובים שהקהל יאהב את זה".
איך את מגדירה את הסגנון שלך?
"אני קוראת למה שאני עושה רוק חתרני, רוק נשי בועט. הטקסטים שלי מתעסקים במחאות חברתיות, נשים, אקולוגיה, דברים שמפריעים לי. אפשר להגיד שזה רוק מחאתי".
לא חשבת ללכת לריאלטי?
"לפני מספר שנים, פנו אלי לבוא לעשות אודישן. הלכתי, והייתי חודשיים לפני לידה של תאומים והבנו שזה לא מתאים. היום אני שמחה שלא הלכתי, כי אני מתקדמת בדרך הקשה והמאתגרת ולפעמים זה משהו הוא יותר נכון".
אפשר להתפרנס ממוסיקה?
"שאלה מצוינת. רוב המוסיקאים יגידו שלא, אבל אני אומרת שאפשר. צריך לעשות תוכנית עסקית. להתייחס לזה כמו לעסק וזה יצליח. עד היום הייתי אומרת שמוסיקה זה התחביב שלי ובשנה האחרונה אני אומרת שזה המקצוע שלי. גם שאני אומרת שאני עושה לעצמי בוקינג, אני מנסה להתנהל כמו עסק. זה לא פשוט, כי בהתחלה צריך להשקיע הרבה. העסק מושקע ולא מחזיר את עצמו ואני מקווה שאם השירים יהיו טובים והקהל יאהב את זה, זה יצליח. אני אוהבת את השירים ואני צריכה בעיקר חשיפה וקצת מזל".
