בשבוע שעבר נכנסנו לבידוד בפעם השניה. והשלישית. זה היה יכול להיות סיפור מצחיק למדי, אם זו לא הייתי אני שנאלצת להיכנס לבידוד פעמיים בשבוע אחד.
הכל התחיל מכך שילד בגן של הילדה נמצא חיובי לקורונה. זה היה הגיוני, כי התברר שכל המשפחה שלו חלתה. וזה הכניס גן שלם לבידוד. האמת, זה הכניס שני גנים לבידוד משום מה, כי מאחר והגנים חולקים תאי שירותים משותפים בחצר זה לגיטימי להכניס ככה סתם מספר משפחות כפול לבידוד. הודעתי לחברים ולמשפחה שאנחנו בבידוד וביטלתי את כל התוכניות לשבוע וחצי הקרובים.
קבוצת הוואטסאפ של הגן רחשה וגעשה. איפה עושים בדיקות, איך קובעים תורים, מי כבר קיבל תשובה ובאיזו קופת חולים כל אחד. חלק מהמידע שעבר שם איני חולקת עם חברי הקרובים ביותר. מאחר והיו לי יומיים עמוסים במיוחד בעבודה לא מצאתי שעתיים או שלוש שעות לעמוד בפקק הקרוב לביתי בשביל המטוש המיוחל ושקעתי בעבודה.
אחרי יומיים הגיע החזל"ש. הייתה טעות בבדיקה של הילד, נאמר לנו, ולכן אפשר לצאת מהבידוד. הגן נפתח כבר למחרת.
נוצר מצב שאנשים שדיווחו למשרד הבריאות שנכנסו לבידוד נאלצו להמתין לאישור שניתן לצאת מהבידוד, מה שלוקח יומיים בממוצע, כי המשרד נמצא תחת עומס, לא עונים למיילים ושיחות מתנתקות. עמכם הסליחה. בנוסף, אלו שכבר ביצעו בדיקה היו צריכים להמתין לתוצאות שלה ועל כן גם הם לא יכלו לצאת מהבידוד.
כך אנשים כמוני, שהיו עמוסים ועסוקים או סתם עצלנים, לא דיווחו ולא נבדקו ועל כן היו יכולים לצאת מבידוד באופן מיידי. ישר ארגנו אירוע רב משתתפים ונגיפים לחגוג את המאורע. סתם, נראה לכם? הלכנו לפארק להתאוורר ולחלץ עצמות והתרחקנו מאנשים כאילו הם רוחות רפאים. חזלשתי את האמא האדיבה שהציעה לעזור ולהביא לי את חוברת הדפים שחילקו בכיתה, ואת ההורים שלי שתכננו להביא לי אספקה קבועה של מזון לכל בני הבית.
למחרת הגיעה הודעה על בידוד נוסף. אחד הילדים בגן שנבדק בגלל הטעות שנעשתה מלכתחילה, נמצא מאומת. אף אחד במשפחה שלו לא חולה, אין לו תסמינים, ואלמלא התמריץ לקיצור הבידוד לעשרה ימים למי שמבצע שתי בדיקות לא היה מתגלה כחולה. אז בידוד, שוב מההתחלה פלוס כמה ימים ביציאה כי החשיפה הייתה כמה ימים מאוחרת יותר. וגם הגן השני, זה שהחשיפה היחידה שלו היא אולי במקרה בחלל המשותף בשירותי החצר. הילדים פרצו בבכי כל כך נוראי כשסיפרתי להם, שלקח לי הרבה זמן פלוס פרוסה נדיבה של עוגת תותים עם קצפת כדי להרגיע אותם.
ליאת קמחי
כאן כבר לא טרחתי להודיע לאף אחד. המצב נהיה אבסורדי. כל הודעת וואטסאפ מהגננת יכולה לחרוץ את גורלי וגורל משפחתי לשבועיים הקרובים. והכל סתם. במחי יד סוגרים שני גנים, ואז שוב פותחים. וסוגרים. מי שמקפיד על הנהלים הרשמיים אוכל אותה כי המערכת לא מתפקדת ולא מגיבה. וזה גורם לנו, האזרחים הקטנים, לא לקחת דברים ברצינות. כי אולי מחר יתברר שנפלה עוד טעות וגם הילד השני בריא? ואולי אם נערוך בדיקות בכל גן ובכל כיתה נמצא ילד או ילדה מאומתים?
בסיפור הקטן הזה שלי על משפחה אחת בגן אחד שנמצא בו ילד מאומת אין משהו מיוחד. סיפור רגיל ומשעמם שאלפי משפחות עברו ועוברות כבר שבועות וחודשים ארוכים. ובכל זאת הסיפור הזה מאגד בתוכו הרבה מאוד מהרעות החולות של התקופה.
איך זה שנעשתה טעות מלכתחילה? למה מכניסים גן נוסף לבידוד אם שיתוף מבנה השירותים היה ידוע מראש, הרי שהיה ניתן למנוע זאת? למה מי שהולך לפי ההנחיות ונבדק ומדווח בסוף אוכל אותה בהמתנה לתהליכים ביורוקטיים? ואיך בכלל ניתן לקבל את אמון הציבור ולהכניס שוב משפחות של שני גנים לבידוד אחרי שנעשתה טעות בפעם הראשונה? מי מבטיח לנו שגם בפעם השניה לא מדובר בטעות שמבטלת את אחת מזכויות היסוד הכי בסיסיות שלנו כאן – חופש התנועה?
הכל מטומטם. הגענו לשלב שההגיון מאיתנו והלאה. התחושה הכללית שמישהו משחק בנו כמו כלים על לוח גדול ושאיבדנו מזמן את יכולת השליטה על מה שהולך פה.
ואז אני נזכרת שבעצם מעולם לא הייתה לי באמת שליטה על המצב. אני יכולה רק להשפיע ולשנות על מה שמתרחש בבית שלי. אז אנחנו נעבור את הבידוד (מקווה שהאחרון בהחלט) בכיף ובנעימים, עם הרבה ספרים, חומרי יצירה, סבלנות ועוגת תותים עם קצפת מוצלחת. וכי יש דרך אחרת?
בברכת בריאות לכל החולים והמאומתים ובני משפחותיהם, כי זה מה שבאמת חשוב.
ספר בשבוע
מלכוד 22 של ג'וזף הלר הוא אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו. במלחמת העולם השניה טייס אמריקאי מתוסכל בשם יוסאריאן מנסה להבין איך להישאר בחיים תוך התמודדות עם המלכוד הגדול ביותר – רק שפוי יבקש להצהיר על אי שפיות להשתחרר מהצבא, ועל כן לעולם לא יוכל להשתחרר.
