נרותיי הזעירים. חנוכה השבוע, ואני רוצה לספר על הנרות של ילדותנו במעברה. על הנרות שהאירו את דרכנו בימי ה"סליחות" של הימים הנוראים, על הנר שהדליק את בית הכנסת של חכם עבודי, על חוכמת הסופגניות היהודית וגם קושייה להכעיס: מי הייתה אשתו של מתתיהו?!
אור וחושך. חוכמות שאהבתי. "במקום להילחם בחושך, עדיף להגביר את האור." וואוו!! ענק.
נרות ואושר. "ניתן להדליק אלפי נורות מנר אחד . נר אינו מכלה את חייו כשהוא מדליק נרות אחרים"… תובנה של מהטמה גנדי. ולהלן הפרשנות שלי: "האושר אינו פוחת אם חולקים בו".
ואחרון על חושך ונר. "נר קטן יכול להאיר חשכה גדולה, חשכה גדולה לא יכולה לכבות נר קטן..". גדול!!.
הנרות והפח של המעברה. הנרות של המעברה קשורים דווקא למנהג "הסליחות" של הימים הנוראים. ימי הסליחות של הימים ההם היו עבורנו סוג של הרפתקת לילה מסתורית. בכל יום לפנות בוקר היה הדוד ראמק, מקיץ הסליחות הרשמי של שכונתנו, עושה לנו סבב השכמות ראשון. הכיצד היה משכימנו? היה מסתובב בינות לצריפים וקורא בקול גדול: " סליחות!", "סלותי!". את דרכו בינות לצריפי העץ היה מאיר עם פנס "צ'מלי" (גירסה מקומית ויצירתית של פנס גנבים). ה"צ'מלי" היה פנס יד של עשירים. לעניים היה פנס שהיה עשוי מפח ובפנוכו נרות. ממש המצאה גאונית של מעברות. כיצד היה פועל הפנס וממתי התחלנו בהכנתו? ובכן, כשבוע לפני ר"ח אלול היינו =משריינים לעצמנו פח חמוצים בגודל בינוני. את הפח היינו מרימים מהמכולת של שלמה התימני. בתחתית הפח חוררנו חורים בגודל מסמר 10 ובקצוות קשרנו חוטי תיל בלתי חלודים והפכנום לידיות. בתום מלאכת החירור הכנסנו בקופסא שניים שלושה נרות חנוכה (ילד ילד כפי ממונו וממון הוריו), מדליקים אותם בכבוד הראוי והיינו מאירים את דרכנו לבית הכנסת של חכם נאקש אשר בקצה המעברה. אור הפח/פנס היה קלוש אבל האיר לנו מעט את הדרך והרבה את הנשמה. התחרות העיקרית בין הילדים הייתה על גודל הפח ורוחב התאורה. מלאכת הקודש של הכנת הפח הייתה לנו כמו מלאכת הכנת המשכן. יענו חוויה עוצמתית שהיה בה גם משום מצוות והדרת פני זקן וזקנה. הכיצד? יען כי זקני המעברה היו תופסים עלינו טרמפ בדרכם החשוכה לסליחות. אשרינו שזכינו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הנר הסורר בבית הכנסת של חכם עבודי. וואללה אמיתי!. זהו סיפור שרובו תעלומה ומסתורין אבל על דבר אחד אין מחלוקת: בסוף הסיפור כמעט ונותרנו בלי בית כנסת, לא עלינו. ומה התעלומה: האם היו אלו נרות חנוכה שגרמו לשריפת בית הכנסת של חכם עבודי או היו אלו נרות שבת?! כך או כך, להלן הסיפור. בית הכנסת של חכם עבודי זצ"ל נשרף ודווקא בערב שבת קודש! וכי מה קרה? אחת הצדיקות רצתה להדר בענין הדלקת נרות שבת ונרות חנוכה ועל כן באה לבית הכנסת כדי להדליק הנרות ולהיות קרובה לבורא העולם. אומרים כי הימים היו ימי הנר הרביעי של חנוכה, ועל כן הדליקה הצדקת מספר נרות גדול. אמה מה? בלחץ הזמן של חנוכה ושבת לא שמה לב כי הנרות דולקים בסמוך לפרוכת ולמרבה הצער הגזרה רתחה והפרוכת עלתה בלהבות אשר איימו לכלות את בית הכנסת. בראות השכנים יראי השמים את האש זעקו מרה וחיפשו פיתרון כיבוי. מה עשו? רצו לביתו של סמי, גוי השבת השכונתי, והוא פתח את זרנוק הכיבוי אש, התיז מים בשפע על קירות הבית ובאה גאולה לבית הכנסת.
היכן אשתו של מתתיהו?. קטע פמיניסטי על חנוכה. חנוכה הוא חג של גיבורים זכרים. הרגוני הרוג אבל חיפשתי ולא מצאתי בשום מקום מילה על אשתו של מתתיהו החשמונאי. יעני האמא של המכבים. למה מה? לא הייתה לו אשה? היא לא הייתה שותפה למרד?! לא שלחה מכתבים לחמשת בניה? לא הלבישה חם את הלוחמים?.
ומי יפתור תעלומת הבת של מתתיהו?. גם בתלמוד אין מילה על אשת מתתיהו אבל כפיצוי יש סיפור נפלא על הבת שלהם. קראו לה חנה. האגדה מספרת שבימי חנוכה גזר אנטיוכוס אפיפנס על כל נערה יהודיה העומדת להינשא לעבור במיטתו של הרשע. אומרים שהיהודים עמדו בהסדר הנורא הזה אבל רק עד שהגיע זמנה של בת מתתיהו. מספר לילות לפני נישואיה, ולפני שתעבור דרך מיטת השליט, קרעה את בגדיה ובאה עירומה לפני זקני הקהילה. כשראוה אחיה בבושתה איימו להורגה על הפדיחה. אמרה להם: "שמעוני בני עמי, מבקשים אתם להורגני על שעמדתי עירומה בפני צדיקים ואין אתם מתקנאים להורגני על שנמסרת אני לידי ערל?". מדהים. איך זה נגמר? וואללה לא יודע. היש מישהו להאיר את עינינו?!
וסיפור על כלכלה יהודית. גוי בא לקונדיטוריה של יהודים ושואל: "כמה עולה סופגניה ?". "עשרה שקלים!", עונה האופה. מתעקש הגוי: "ולמה בקונדיטוריה הסמוכה היא עולה שני שקלים?. "קנה שם", עונה הקונדיטור. "אבל נגמר להם!", עונה הגוי. משיב היהודי: "חאבוב, כאשר לי אין סופגניות אני מוכר אותן אפילו בחצי שקל!!..".
חג אורים שמח לכל העם.
