תמצית הפרק. זהו סיפור מצחיק ועצוב על בריכת השחייה שבנינו ועל השריטה העמוקה של נורי. שריטה ממה?! מהטורייה שחפרה את הבריכה שבנינו. זה גם סיפור על חברות נפלאה ואהבה מתמשכת בין הילדים של משפחת צדוק לילדים של משפחת כהן צדק.
יש לו שריטה בראש. לנורי יש שריטה בראש. שריטה על באמת ולא "שריטה" שאתם חושבים. גודלה של השריטה של נורי היא כמעט מאוזן לאוזן. יש לה צורה קשתית. יעני, פס השריטה הוא כמו צורה של כף הטורייה. ועל מה ומדוע היא דומה לטוריה? ואיך בכלל באה לנורי השריטה הזאת? ומי הביא לנורי בראש את הטורייה? ואיך לקחו את נורי לצריף הרפואה? וואללה סיפור ארוך אבל אני מקצר.
הפוך וקצר. אבל חשוב לי להגיד את הסוף של הסיפור כבר בהתחלה שלו. נורי, אפילו שיש לו שריטה בראש, הוא עילוי שבעילויים היום, יען כי הבומבה שקיבל מהטורייה עשתה לו רק טוב ואולי אפילו סידרה לו את המוח באופן שרמת האיי קיו שלו הרקיעה לשמים.
השיטפון השנתי. שתי בריכות שחייה היו לנו בימים הפרהיסטוריים של הצריפים. האחת – הבריכה שראינו רק בתמונות… השנייה – הבריכה הענקית שנוצרה בכל חורף במכתש של גן "אלי כהן". על שפת ה"בריכה" המיתולוגית הזו עמדנו מידי חורף, וראינו איך בבר אסולין היה שט במים הקפואים על גבי רפסודה עשויה מדלת של מקרר והיה עושה לנו להטוטים של אלופים בסקי מים.
ואיך הולכים לים?!. אמה מה לעשות בימי הקיץ? בימים שאין אגם ואין בריכה? הולכים לים! לאיזה ים בדיוק? האמת היא שידענו שקיים בעולם איזה "ים התיכון" אבל לא ידענו איפה יוצא "התיכון" הזה ולאיזה כיוון צריך ללכת. תוסיפו לזאת את העובדה שכלי התחבורה העיקרי באותם ימים היה החמור והעגלה של דעבול ותבינו שהחלום על ים היה קשה להגשמה. בקיצור, מה עשינו?! הלכנו לים עם משאית העיזים של רחמים (ח' בשווא). לרחמים הזה הייתה משאית ענתיקה מסריחה שאיתה היה מוביל כבשים ותרנגולות. במשאית לא היו מושבים והיא הייתה מכוסה בברזנט עבה שנועד להסתיר מהשלטונות את תנועת בעלי החיים הבלתי חוקית מהמעברה. בתוך הכבשן והסירחון הזה היינו נוסעים לים.
עושים בריכה בצריף. יום אחד עלה במוחנו הילדותי רעיון יצירתי: לעשות בריכה תוצרת עצמית. יעני, בחצר של הצריף שלנו. כמובן שלא ידענו דבר וחצי דבר על הקמת בריכות שחייה בתנאי צריפים וכמובן שגם לא הייתה לנו תכנית אדריכלית מפורטת. עובדה היא שכלל לא עלה בדעתנו שצריך לשים איזה ניילון בקרקעית ה"בריכה" שלנו כדי שהמים יעמדו ולא יחלחלו לתהומות אין סוף. ומה היה שיא התמימות ושיא האהבליות שלנו? ששכחנו שבסוף צריך להביא גם מים לבריכה ובאזור בכלל לא היה מים ולא היה ברז.
מתחילים בחפירה. ההתרגשות הייתה גדולה והיו לנו תכניות גדולות. חשבנו למכור כרטיסים לבריכה שלנו ואפילו חשבנו למכור מניות יסוד של המייסדים. וגם למכור מנויים ולהקים קיוסק… כמובן שנתנו כבר שם מיוחד לבריכה: "בריכת הצריף". דור המייסדים כלל את ילדי משפחת צדוק ואת ילדי משפחת כהן צדק. החברות בין הצדוקים לכצי"ם היא משהו אלוהי. אהבת נפש וחיבור פיזי ונפשי בל ינותק. גורלות שקשורים זה בזה. עד היום. בצער ובשמחה אנחנו יחד. בכל אופן, מלאכת החפירה החלה ביום שלישי בזכות "פעמיים כי טוב". באוויר היה חמסין ולנו הייתה רק טוריה אחת. אחד תוקע טוריה באדמה והשני מוציא את החול. עבר חצי יום והגענו כבר לחצי מטר עומק. התחלנו לדמיין את הצלילות ואת קפיצות הראש שאנחנו עושים. אבל אז לפתע באה הטרגדיה: נורי נכנס להוציא חול בדיוק כשאהרון מהכצי"ם הוריד את הטורייה בשיא התנופה. כן, על הראש של נורי. הבור התמלא בדם ולא ידענו מה לעשות: האם לעצור את זרימת הדם או להמשיך לחפור את הרגע ההיסטורי. נורי יצא אחלה גבר יען כי התחנן שלא נפסיק את מלאכת בניין הבריכה… קשרנו עליו איזו מטפחת ואמרנו יעבור לו. אחרי הכל, חתולי רחוב היינו במעברה ולכן לא ניתן לאיזו שריטה לשבש לנו את הרגע המכונן הגדול. ועל כן המשכנו לחפור. אמה מה – הזרימה התגברה ולא הייתה ברירה אלא רק לקחת את נורי לצריף הרפואה. במקרה עבר שם החמור של דעבול ששימש לנו אמבולנס. נורי דהר על החמור בדרכו לעשות תפרים אצל ד"ר רחימא בצריף הרפואה. אנחנו רצנו אחריהם כמו סוסים מזיעים וכל הדרך התפללנו לבורא עולם: תעשה שנורי יחזור אלינו כמו רמבו. לאחר שבוע של אשפוז חזר נורי לצריף בריא ושלם עם תחבושת אבל לצערו ולצערנו כבר לא הייתה בריכה.
החלום ושברו. היינו עצובים לאללה כאשר החזרנו את כל החול לבור. חלום "בריכת הצריף" שלנו נגוז. עכשיו אתם יודעים למה לנורי יש שריטה בראש. גבר שבגברים. לדאבון הלב – אהרון הלך לעולמו לפני זמן. ימי השבעה עליו היו ימים עצובים לכולנו. יהא הטור הזה לזכרו.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
אהבתי …שבוע טוב ומבורך