המורים שהשפיעו עלינו היו מלאכים. המדור של ד"ר שלמה צדוק

זה לא הוראהויזיון! בספר דברי הימים של המעברה רשומים מורים גדולים רבים. תקצר היריעה מלספר על כולם, יען כי על כל אחד לבדו, או לבדה, אפשר לכתוב חמישה חומשים משובחים ועם הפטרות. היות ואנוכי מוגבל והיריעה קצרה, הרשו לי לשים את נפשי בכפי ולבחור את נבחרת גדולי ההוראה שלי. אין כאן סדר, אין כאן דירוג ואין תחרות. כולם ענקים וכולם שווים. חלקם עמנו ולצערי חלקם כבר לא, אבל הזיכרונות מכולם עדיין אתנו ובתוכנו. ובקשה לי מכל הגדולים והנפילים שעדיין עמנו – מחילה אם אכתוב משהו שאינו במקומו.

מהמורא עברנו מדרכה. עד עתה אין לדעת באלו סמינרים להוראה למדו מורנו אבל זה לא חשוב, יען כי הם הביאו איתם הוראה מעולם אחר. מעולם לא קראנו להם בשמם הפרטי. דיברנו אליהם בדחילו ורחימו, וכשהם עברו ברחוב אנחנו עברנו למדרכה. הם לעגו לחוקי הפיסיקה, יען כי הם ידעו להוציא יש מכלום. אצלם הפכנו מהר יותר לאנשים כיוון שהם לימדונו את רזי החיים לצד רזי המשוואות והנעלמים. נכון, קיבלנו מהם גם כאפות והיום כנראה הם היו צריכים להסתובב עם עורכי דין בבתי משפט, אבל בבית הדין של ההיסטוריה הם יוצאים זכאים מוחלטים ואין בליבנו עליהם כלום!

הוכחה. ורציתם הוכחה שהמורים ההם היו סוג של מלאכים?! בבקשה: הם אף פעם לא קיבלו חופש מחלה. ועוד הוכחה: המורים שלנו לא היו חברים שלנו וההורים שלנו לא התגוררו בבית הספר. ובקטנה: המורות שלנו לא היו דוגמניות ולא התחרו באופנות עם תלמידותיהן.

המנהל שרגא. הכהן המיתולוגי הגדול של בית הספר. מעולם לא הבטנו בעיניו. מבטו היה חד כתער, עיניו היו כמו קרן לייזר אינפרא אדום וכאשר היה מניח את כף ידו על סנטרו הארוך, ככה במבט חצי אלכסוני, הבנת ששום דבר טוב וחיובי כבר לא יצא מהסיטואציה. המנהל שרגא הטיל עלינו אימה חינוכית לתפארת, אבל במקביל לקח אותנו לידיו כפלסטלינה רכה ועיצב אותה כמו שרצה וכמו שצריך. במבחן התוצאה הוא יכול לנוח על משכבו בשלום: רובנו יצאנו בני אדם, ורק חלקנו המזערי ראה את כלא רמלה מבפנים. ובקטנה: הוא היה אמנם כל יכול אבל לעולם לא הצליח להתגבר על מכלוף אדוק, יען כי מכלוף היה נכנס אמנם לכיתה דרך הדלת אבל תמיד היה יוצא דרך החלון.

המורה שושנה. היא הגיעה אלינו כפרח הוראה, כבת 19, ואנחנו חשבנו שנעשה לה בית ספר. אוי, כמה טעינו! אנחנו, הרמבואים של המעברה, הפכנו לפודלים כאשר היא נכנסה לכיתה ועל פניה מבט רך אבל חודר ומקפיא. בשיעור הבוקר שלה עמדנו בכיתתה כמו גפרורים והיא עמדה מולנו כמו אלילה. מהיכן באה לה הכריזמה שגרמה לנו לפיק ברכיים? משהו בדי.אן.איי שלה. אם תרצו: היא אוראקל של הוראה. נכון, מידי יום ספגנו ממנה תוכחות מהסוג של: "רק יושבי ברזלים ומטאטאי רחובות יצא מכם!", אבל בנחישות ולא תמיד ברגישות, היא ידעה להוביל אותנו לנקודת המראה שממנה לא הולכים לבתי סוהר. לצד שמה נרשמו הסיפורים הכי ביזאריים והזויים שאפשר היה להעלות על הדעת. וכי כיצד נוכל לשכוח את סיפור הכרבולת המדממת שיעקב הקטן הביא לכיתה בשיעור טבע וזאת כדי להדגים: חי, צומח ודומם?! ובקטנה: היא הייתה יפה כמו בעלונים של בני עקיבא וכמו בז'ורנאלים של גו'צי.

המורה ברכה. לא מדובר במורה אלא בשליחה אלוהית עד כי להגיד "המורה ברכה" זה היה כמו להזכיר את השם המפורש. היא הייתה גדולה על בית הספר בכמה מספרים. מלאת כוח ועוצמה הייתה, אבל צנועה וענווה באופן מוגזם. היה לה ידע עצום ועוד יותר הייתה בה אמונה בסיכויים להוציא מאתנו מים. היום אנו משוחחים מידי יום שישי. זאת קבלת השבת של שנינו ומעולם שיחתנו נפתחת במילים: "שלום המורה ברכה". יען כי לשוני תידבק לחיכי אם אקרא לה בשמה הפרטי. ובקטנה: מקום של הערצה שמור לה במשפחתנו. היא ליוותה את אימי ברגעים קשים ועצובים. אריכות ימים לך המורה ברכה.

המורה יוסף. קשה לדבר על בית הספר ללא המורה יוסף. הוא היה מותג. אחד מ"כוחותינו" ובשר מבשרינו. אישיות מרשימה בעומקה, בתוכנה ובחיצוניותה. הוא היה מודל של סמכות הוראה. והעיקר – הוא שימש גם כמורה לדרמה יוצרת ואת הצגות סיום השנה שהוא ביים והעמיד היו צריכים ללמד היום בבתי ספר למשחק. אלא שזה היה עמישב ולא רמת אביב. בכל אופן – הוא היה שילוב של כוח, נוכחות ונפח עם הרבה רכות וחיוך. במשך שנים שימש כסגן מנהל ורק בשנים מאוחרות זכה לשבת על כס מנהל בית הספר. אבל הוא מעולם לא רטן. הוא המציא הגהת שפת דיבור המיוחדת לו המלווה אותנו עד היום. ובקטנה: הוא הותיר אותנו עם חידה – הוא היה המורה היחיד בעולם שהסתובב עם אופניים. האם לא היה לו רישיון?

שלמות. האם המורים היו מושלמים? לא! ראשית, כיוון ששלמות אינה תכונה אנושית אלא אלוהית. שנית, הטור שלי רואה אורות בלבד. על הצללים שיכתוב מישהו אחר. ובשבוע הבא נמשיך עם הנבחרת.