יצחק רבין ז"ל צילום סער יעקב
יצחק רבין ז"ל צילום סער יעקב

כואב, אבל באים פחות – המדור של ד"ר שלמה צדוק

אני במחנה הנכון ואף על פי כן אני רוצה לומר לחברים שלי משם: היי, הגיע העת שנעשה חשבון נפש

פורסם בתאריך: 9.11.17 10:14

התאבדות. זה טור כואב וכועס של מתאבד. ראו הוזהרתם מראש. למה מתאבד? יען כי די ברור לי שלאחר מקרא הדברים שדלהלן ישפדוני חבריי ויעכירוני ידידיי ללא רחם בכיכר העיר. אבל אני מוכרח לומר את אשר על הלב. אני כותב את הטור הזה מספר שעות לאחר עוד עצרת זיכרון ליצחק רבין ז"ל ולאחר עוד כנס של ריב, מחלוקת ומדון. וידוי: לא הייתי בכיכר ב־4.11.17 אבל הייתי בכיכר כמה ימים לפני. בעצם אנחנו, אני רעייתי וילדיי, כל שנה שם, ולמען האמת אנחנו גם כבר לא צריכים עצרות וטקסים שבמקום פיוס ואהבה יש בהם ליבוי אש מיותרת וזרה.

אבל רוצה להתחיל בטוב. כל אחד זוכר היכן הוא היה בשעת הרצח הנורא ואצל כולם זה תמיד סיפור דרמטי. אז גם אצלי זה סיפור דרמטי, אבל גם אנושי. בערב הנורא ההוא הייתי בבית. צפיתי ב"מבט ספורט" כאשר יורם ארבל הקריא את הידיעה הראשונה על הירי בעצרת בכיכר. רעייתי ישנה לצידי אבל היא שוקעת בשינה עמוקה כאשר יש כדורגל בבית, ולכן לא הייתה מודעת לדרמה הכואבת. ואם לחדד: היא הייתה בתקופה סוערת בחיינו: ימים של המון תקוות ומלאי חרדות. היא הייתה בחודש החמישי להריון שנמשך כ־15 שנים. רעדתי מהמחשבה שכאשר היא תתעורר ותשמע על היריות והרצח היא עלולה לזעוק, להתרגש ולהביא עלינו חורבן חלילה. חשבתי אפילו לשבור את מכשירי הטלוויזיה בכל הבנין, גם מכעס וכאב על המעשה הנפשע של הנבל הארור יגאל עמיר וגם מחשש ורעד שזוגתי תשמע זעקות דרך החלונות ותיכנס לטראומה הריונית. כיביתי את המכשיר אבל מידי פעם שבתי לצפות כדי להבין מה בדיוק קרה בכיכר. במשך הלילה קיוויתי שמדובר בחלום טיפשי שחלמתי. "מה, יהודי רוצח ראש ממשלה??!! וואאללה בחייאת!!. לא הגיוני בעליל!!", בילפתי את עצמי. לפתע התעוררה אם ילדיי העתידים להיוולד בקרוב ותפסה אותי על חם. "מה קרה?", שאלה / חששה. "שום כלום", אמרתי לה ברגוע, "זרקו איזה חזיז בעצרת ומישהו חושב שזה יריות. כנראה טעות!!". היא שבה לישון אבל ליבה לא נתן לה מנוח והתעוררה שוב. ראתה אותי דומע. "אה בעלי, על חזיז לא בוכים. מה??!!", שאלה. יצאתי אידיוט. הסברתי לה שאומנם לא חזיז אבל נראה שמישהו ירה לכיוון ראש הממשלה אבל המנהיג בסדר והכל בשליטה. אבל הזוגה האהובה שלי לא שקטה, וכאשר איתן הבר הקריא את הודעת החורבן ביקשתי מהאל שרעייתי לא תדע על הזוועה והרשע. "בבקשה, יא ראב, יקרה לי אסון אם אשתי תדע!!", התחננתי לבורא העולם. הבטתי בפניה היפות ובכרסה המשולשת, ליטפתי פניה, נישקתיה עוד ועוד כדי שתנום עד הבוקר. אני עצמי לא הצלחתי לעצום עין. "אולי תהיה תחיית המתים עד הבוקר", קיוויתי ברוב טמטומי. אבל לצערי חזון הנביא יחזקאל לא התרחש וזה גם לא היה חלום. היה כאן רצח ארור! מבחינתי, בא קץ העולם. טפטפתי לאשתי את הסיפור אט אט, מילה מילה, משפט משפט ושורה שורה. היא דמעה ודמעה ובבוקר הלכנו לביקורת הריון. במשך הלילות הבאים הילדים בעטו בבטן יותר מהנורמל. כל הזמן. אולי בבטן שמעו משהו על רצח רבין?. אולי. וזאת הסיבה שגם היום, במרחק הזמן, אני, האם והילדים חוזרים מידי שנה ללילה ההוא.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

וידוי. שנים שנהגנו ללכת לכיכר אבל לאחרונה בא שבר קטן. אני במחנה הנכון ואף על פי כן אני רוצה לומר לחברים שלי משם: "היי, הגיע העת שנעשה חשבון נפש ואולי נבין מדוע מספר באי העצרת כיכר הולך ופוחת. לא בגלל שכמות הכואבים פוחתת אלא בגלל שאנחנו ניכסנו לעצמנו את הכיכר. במין יהירות והתנשאות כזאת. את האחרים, שהם אחינו ובשר מבשרינו מהמחנה שממול, דחקנו למדרכה במקרה הטוב ואו הפכנו אותם, את כוללללללם!!, למשת"פים של יגאל עמיר. עשינו עליהם אבו עלי. קבענו שבכיכר יש את מחנה השלום ומי שלא בכיכר הוא מחנה המלחמה. בשבועות האחרונים מרחנו את העיתונים בזעקות שבר כנגד "המסיתים", ולא שמנו לב שאנחנו עצמנו מלבים אש נוראה. כל הרשת של המחנה שלנו נוטפת אמירות גנאי מכוערות ובלתי נסבלות כלפי המחנה שאינו שלנו. המאסנו את עצמנו עד כדי כך שבעיתונים כתוב שרמטכ"לי עבר, גיבורי ישראל, סירבו להופיע על במת עצרת הזיכרון כיוון שמדובר בעצרת של "שמאלנים". אני מבין אותם. מאידך, אני לא מבין מדוע הפריע לנו שכותרת העצרת הייתה "עם אחד"?!. ואני לא מבין מדוע קראנו "פאשיסטית וגוזלת קרקעות של פלסטינים" ליהודיה מההתנחלות אשר ביקשה לשאת דברי פיוס?. ובכלל – מה מפריע לנו בלהקשיב לאנשים?! אנחנו באמת כאלו משיחי טוהר כדי לחשוב שכל האמת, הצדק והמוסר נמצאים רק במחנה שלנו? ועוד הרהור: העם לא היה בכיכר כי ישנה תחושה שבכיכר יש רק רואי שחורות מקצועיים וסידרתיים. אנשים שהפכו את המלאנכוליה ואת העצבות לאג'נדה. אנחנו תמיד נגד הבעד ואנחנו תמיד בצד המתבכיין. דחילקום די כבר!!.

אומר כן ל"עם אחד". "האחדות חלולה", זעקנו בקהות חושים מעל כל מסך. אבל אני אופטימי, יען כי העם הנפלא שלנו, ימין ושמאל, הוא חזק מסכום חלקיו ומחלוקותיו. מבחינתי, אשרי שנולדתי לעם הזה על כל הבלאגן שיש בו.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר