הצעה לימי קורונה ולמשברים בכלל: תכתבו על זה, זה משפר את מצב הרוח

מרבית בני אדם לא רגילים לחיות סגורים ומבודדים בבתיהם, לרבים מאיתנו קשה לחיות עם חוסר הוודאות לגבי העתיד. לאף אחד אין תשובה מתי המצב ישתפר באמת, מתי נוכל לחזור לשגרה. אי אפשר לנהל מו"מ עם וירוס ולזרז את התהליכים.

חלק מהאנשים חווים בימים אלו קשיים נפשיים רבים, בדידות, ייאוש, דיכאון, פחד. יש דרך אחת שאני מכירה ועוזרת לי להתמודד עם המציאות שנכפתה עלינו (חוץ מצפייה בסרטונים עם גורים של כלבים או חתולים). כבר שנים נערכים מחקרים המוכיחים שכתיבה היא כלי טיפולי לכל דבר. הרבה אנשים שסובלים מלחץ ודכדוך מודים שכתיבה משפרת את מצב הרוח ורמת התפקוד שלהם. היכולת לשלוט על התחושות שלנו ולהניח אותן לרגע אחד על דף לבן נותנת לנו הזדמנות לראות את הכל מהצד.

כשאני חוויתי משברים גדולים בחיי, כתבתי ספרים שעזרו בהתמודדות וגם הצליחו מאוד, אבל בתחילת דרכי, כשרק התחלתי לכתוב, בכלל לא תכננתי שייצא מזה ספר. רציתי לכתוב כי זה עשה לי טוב. אהבתי לחזור מבית החולים מהטיפולים שעברתי ופשוט לפרוק הכל. לאט לאט התחלתי לדמיין שאני דמות מתוך ספר ובכל פעם שנשלחתי לטיפול מפחיד או בדיקה כואבת, חיכיתי לרגע שאחרי רק כדי שאוכל לכתוב על החוויה שלי מאיזו זווית מעניינת, ייחודית או מצחיקה.

הרבה אנשים רוצים לכתוב אבל מתלוננים שאין להם זמן לכך. נראה לי שבימים האלו התירוץ הזה כבר לא תופס.
כל מה שצריך זה מחשב או מחברת.
הכללים הם שאין כללים. מצד אחד זה כיף להחליט על שעה קבועה ביום, ומצד שני אתם לא בעונש, אתם יכולים לכתוב מתי שבא לכם ורק אם בא לכם.
מצד אחד זה נחמד להחליט שבכל יום כותבים מינימום 300 מילים. מצד שני, גם אם כתבתם מאה, זה בסדר, אף אחד לא רודף אחריכם. (אגלה לכם בסוד שגם 50 מילים זה מעולה).
מצד אחד אולי נראה שצריך לכתוב יומן על המצב ולכתוב על מה שעובר עלינו ממש עכשיו ברגע זה, מצד שני מותר לברוח ולכתוב על כל דבר אחר שבעולם. מותר לכתוב לעצמנו, מותר לכתוב לאחרים, מותר לחשוב שבוע שלם על מה רוצים לכתוב ומותר לכתוב בלי לחשוב בכלל – מה שיוצא אני מרוצה.

ולמי שבכל זאת רוצה עזרה להתניע. שתי המלצות מעוררות השראה.

קבוצת הפיסבוק "כן לציטוט": עברית-evrit

כשאנחנו למעלה וכשאנחנו למטה, בעיתות משבר ובימי חג, ציטוטים יפים מתוך ספרים יכולים לרומם את הנפש ולנסוך חמימות בגוף ובלב. לפעמים, כשאנחנו קוראים ספרים, אנחנו מוצאים את עצמנו מתעכבים על עמוד, פסקה או משפט, ורק רוצים לשלוח אותם הלאה לאחרים כדי לגרום גם להם להרגיש את המילים בתוכם או לשמור אותו לנו בכדי שיעורר בנו השראה.

קבוצת הפייסבוק "כן לציטוט" נפתחה בדיוק לשם כך. מדי יום מעלים לשם ציטוט אחד מתוך ספר, מילים שנוגעות במיוחד, מילים שמכניסות אותנו ללב הכותב/ת ומילים שמתמקמות עמוק בלבבות הקוראים, משפטים שיעזרו לנו, בימים שעוד יבואו עלינו, להרגיש פחות לבד. ציטוטים שייטיבו עמנו וישמחו גם את היקרים לנו, מילים שנרצה לחזור אליהן, פיסות ספרות שיאפשרו לנו רגע אחד לעצמנו בתוך ההמולה.
כל מה שצריך לעשת זה רק להיכנס לפייסבוק ולהצטרף לקבוצה.

סופר אמא- בית מלאכה

בית מלאכה לכתיבה – מדריך ידידותי לחיי יצירה / רוני גלבפיש

אני רוצה להתחיל מהסוף: ספר חובה לכל מי שרוצה לכתוב ולכל מי שכבר כותב, וגם לכל מי שרוצה להבין את נפש הכותבים.
אני סופרת בעצמי, רציתי לקרוא את הספר הזה בעיקר כדי לדעת אם להמליץ עליו לתלמידים שלומדים בסדנאות הכתיבה שלי, ומצאתי את עצמי קוראת בו בשקיקה, לומדת ומסמנת עם מרקר צהוב משפטים חשובים.
כסופרת אני פוגשת המון סופרים וכותבים ואני יודעת שיש לנו הרבה בעיות. עבודת הכתיבה מתבצעת לרוב בבדידות ולכן אנחנו חושבים שהבעיות שלנו הן רק שלנו. בספר הזה נחשפת האמת: כל המחשבות, הפחדים, הבעיות, החלומות שפעמים רבות מתנפצים לנו בפרצוף, המריבות עם עצמנו. גלבפיש באה להגיד לנו שאנחנו בסדר. שאנחנו נורמלים, שפויים ככל שאפשר לומר על כותבים, ועכשיו אחרי שנרגענו היא מספקת לנו חלק מהתשובות והפתרונות.
כשהיא מספרת לנו סיפורים על חיי הכתיבה שלה, אנחנו מקשיבים כי אם יש דבר אחר שרוני יודעת לעשות זה לספר סיפור.
וככה זה מתחיל:

אף אחד לא ידע שסיזיפוס התאהב בסלע.
הוא אהב את תחושת הכובד, את הפצעים המדממים בכפות הידיים, את הכאבים בכתפיים, בגב, בשוקיים. ככל שקרב אל ראש ההר אחזו בו מידות שוות של אושר ושל צער. בכל ליבו ציפה להגיע לפסגה. בכל ליבו ציפה לרגע שבו יראה את הסלע מתגלגל שוב מטה, תובע ממנו עבדות ללא סוף. הוא התמסר לו בלב שלם, בנפש חפצה.
בלילות המעטים שבהם ישן בעמק האפל רדפו אותו חלומות ביעותים ובהם ניטע הסלע בראש ההר וסירב להתגלגל מטה.
כמו סיזיפוס, גם כותבים מתאהבים בייסורי היצירה. הם נאבקים למצוא דרך אל הכתיבה, ובה בעת נמשכים אל המיתוס המפתה של האמן המיוסר. המאבק תופס את מקום הכתיבה, שנותרת בעיקר בגדר כוונה, חלום רחוק. לפעמים נדמה שכמו אצל סיזיפוס, נגזר עלינו להיאבק לעד ללא תכלית.
אבל במיתולוגיה יש רגע שבו הלוט מוסט ומתגלה שסיזיפוס יכול גם אחרת. זה קורה בספר העשירי של 'מטמורפוזות' מאת אובידיוס. סיזיפוס שומע את נגינתו של אורפאוס שיורד אל השאול כדי לחלץ משם את אהובתו אורידיקה. בנגינתו מכשף אורפאוס את לבבות כולם: אל השאול האדס, אשתו פרספונה ורוחות השאול. כולם מקשיבים, מוקסמים. וברגע הזה, פעם אחת ויחידה, עוצר גם סיזיפוס ממלאכתו. הוא נשען על הסלע ומקשיב.
הרגע הזה חושף בפנינו אמת עמוקה, נסתרת: סיזיפוס יכול להפסיק לגלגל את האבן במעלה ההר. הוא יכול להיגאל מייסוריו – וכמוהו גם אנחנו. המאבק בכתיבה אינו גזירת גורל מהאלים. נתונה בידינו הבחירה.
בואו נניח לסלע, נניח לייסורי הכתיבה שאליהם התרגלנו כל כך. נבנה לעצמנו וליצירה מרחב חדש ובטוח. לשם כך נשוב אל הדברים הפשוטים ביותר, אל יסודות היומיום, ונעסוק בהם בחמלה ובעדינות. לא נלמד לכתוב. במקום זה, נמצא דרך להשאיר מאחורינו את הסלע ולבוא לידי כתיבה. נשחרר את סיזיפוס, ואת עצמנו.

את הספר " בית מלאכה לכתיבה" אפשר להשיג גם כעותק דיגיטלי.

סטטוס לשבת: לא זוכר את הלידה

אני: למה אתה לא כותב ביומן שלך?
אבישי: כי אני רוצה לכתוב רק על האירוע הכי משמעותי בחיים שלי .
אני: אז למה אתה לא כותב עליו?
אבישי: אני לא זוכר כלום מהלידה שלי אז אני לא יכול לכתוב.