סרן שירין פריזדה. צילום דובר צה"ל
סרן שירין פריזדה. צילום דובר צה"ל

שירין פריזדה מאוהבת בצה"ל: "כשאני לובשת את המדים הלב שלי דופק חזק יותר"

היא בת 37, אם חד הורית, שעשתה הכל כדי לשרת בצבא, ואחרי השחרור עשתה כל מה שניתן כדי לחזור לצבא. ראיון מרתק עם שירין פריזדה

פורסם בתאריך: 24.2.18 19:09

היא עלתה לארץ בשנת 1987 מאיראן יחד עם משפחתה. מאחר והגיעה מבית דתי הייתה זכאית לפטור מהשרות הצבאי. אבל שירין פריזדה, כיום מפקדת מרפאת החיסונים בבקו"ם, בחרה להתגייס לצבא. את שירותה הצבאי עשתה כמפעילת האמר קרבי ותוכניותיה לעתיד לא היו קשורות בכלל לענף הרפואה. מותו של סבה מהתקף לב גרם לה לעשות שינוי בחייה. אחרי השחרור מהצבא היא נרשמה ללימודי סיעוד, עשתה שני תארים עם התמחות בטיפול נמרץ ובחדרי ניתוח וחזרה לצבא. היא התנדבה לשתי משלחות הומניטריות, מגדלת ילד לבד ומספרת על תוכנית מהפכת האחים והאחיות בצה"ל שמטרתה לשפר את המענה הרפואי בבסיסים.
"חזרתי לשרות הצבאי בשנת 2012 מתוך תחושת אידיאולוגיה ושליחות", היא מספרת השבוע בראיון מיוחד. "כיום אני מפקדת מרפאת החיסונים בבקו"ם, תפקיד מאוד מאתגר. בשנה עוברים דרכנו למעלה מ־80 אלף חיילים. אנחנו הגורם הרפואי הראשון שהחייל נפגש איתו בתוך המערכת הצבאית", היא אומרת ומציינת את תפקידה הקודם: סגנית מפקד מוקד מקול הלב – מוקד טלפוני לחיילים.

"זו השליחות שלי"

היא בת 37, אם חד הורית לילד בן 16.5. היא מדגישה שוב ושוב את הגאווה והסיפוק שגורם לה השרות בצה"ל. "אני בצבא כי קודם כל יש לי תחושת גאווה לשים כל יום את המדים ולהגיע לבסיס, להיות שייכת לצה"ל ולחיל הרפואה, לעזור לחיילים, להיות בפעילויות ובמבצעים", אומרת שירין. "זה גורם ללב שלי לדפוק יותר חזק, זו השליחות שלי ואני מרגישה שאני ממצה את עצמי בכך שאני בצבא. אני מאוד אוהבת את המערכת ומחוברת אליה".
לישראל עלתה בגיל שבע וחצי, לאחר שמשפחתה ברחה מטהראן. "זו הייתה בריחה דרך הגבולות, לא עלינו על מטוס והגענו לישראל, אלא הלכנו כמעט חודשיים וחצי ברגל, חיינו על תמר ביום ומים. הגענו לפקיסטן, שיכנו אותנו בתוך בית דירות ואמרו לנו שאסור לנו לצאת משם. אחרי שבועיים וחצי הטיסו אותנו לישראל ואז החיים התחילו".
זו חוויה לא פשוטה, בטח כילדה.
"זו הייתה תקופה מאוד קשה. בדרך גם ירו עלינו והתפצלנו, אני זוכרת שהלכנו המון ברגל באזור הררי, היה מסלול שהיינו צריכים לעבור אותו כמו מגלשה של סלעים ואני זוכרת שהמדריך אמר שעוברים אחד אחד ומי שנופל אין מה לעשות. אני זוכרת שאמא שלי תפסה אותי והושיבה אותי עליה והתקדמנו לאט לאט. זה היה מפחיד. אמא שלנו תמיד הגנה עלינו, נתנה לנו את התמר שלה והגיעה לפקיסטן במצב לא טוב. הדרך הייתה מאוד קשה, אבל מחזקת ומחשלת ובסופו של דבר הגענו לאן שהגענו. ישנו בשטח, באותם בגדים שיצאנו מהבית. אני זוכרת שאמא שלי תפרה לי שמלת כלה לבנה והתעקשתי ללכת רק איתה, אז בגלל השמלה גם ירו עלינו, כי היינו צריכים לשים שחור".
יש לכם עדיין משפחה באיראן?
"יש לנו משפחה שם, אבל אין לנו קשר איתם. גרים שם דודים, סבים וסבתות וזה מאוד קשה להורים שלי, אבל אנחנו חולמים על איחוד משפחות. ההורים שלי הגיעו לארץ ממשפחה אמידה ופה בארץ הגענו והתחלנו מאפס, עברנו חגים ושבתות לבד וההורים שלי ייצבו את עצמם, אבל מעולם לא דיברו על רגשות. יכול להיות שכל התקופה הקשה שעברנו גורמת לי לתחושה של שליחות, אני נלחמתי להיות בצבא ולאחר השחרור חיפשתי כל דרך על מנת ללבוש בחזרה את המדים הירוקים".

סרן שירין פריזדה. צילום דובר צה"ל

סרן שירין פריזדה בפיליפינים. צילום דובר צה"ל

"עברנו טיפולים קשים"

כששירין ומשפחתה הגיעו לישראל הם שוכנו תחילה בבית מלון בתל אביב. לאחר מכן עברו לדירה ברחוב רוטשילד בפתח תקוה ומאז הם מתגוררים בעיר. את לימודיה החלה בכיתה א' בבית הספר נצח בנות. "השתלבתי מהר מאוד, המחנכת הצמידה לי מישהי שתלמד אותי עברית", היא מספרת. משם המשיכה לאולפנת ישורון, אבל בכיתה י' החליטה לעשות שינוי בחייה ועבר לתיכון ברנר החילוני.
"כשהגיע זמן הגיוס, ההורים שלי אמרו לי שאני לא מתגייסת", אומרת שירין. "חתמתי על ויתור ואז הבנתי שזה לא נכון לי. כתבתי מכתב מאוד ארוך שאני רוצה לשרת ולתרום למדינה, שאני חיה בארץ ורוצה לתרום ולשרת בתפקיד קרבי. נלחמתי על מנת לקבל את התפקיד של מפעילת האמר ובסופו של דבר גם המשפחה קיבלה את זה בהבנה. הייתי מגיעה הביתה עם נשק ותיק גדול, המשפחה כיבדה את זה ומאוד נהניתי בשירות הצבאי שלי".
ארבעה חודשים אחרי שהשתחררה מהצבא, היא התחתנה וכעבור תקופה קצרה התגרשה. "האבא לא נמצא בתמונה ואני מגדירה את עצמי כאם חד הורית", היא אומרת. "אחרי הגירושים נרשמתי ללימודי אחיות, עשיתי את התואר הראשון והמשכתי לתואר השני. עשיתי התמחות בחדר ניתוח ובטיפול נמרץ בבן גוריון וחיפשתי כל דרך אפשרית לחזור לצה"ל. בהתמחות פגשתי את טל ניקרו, רס"ן שפרש מצה"ל, הוא העביר את קורות החיים שלי וחזרתי לשירות".
בתחילה היא הייתה מפקדת מרפאה תעסוקתית. בתפקיד זה פיתחה את מערך הרפואה התעסוקתית וכן אתר שמיועד לאנשי רפואה שבו ניתן לראות את מצבו של החייל מבחינה רפואית בכל רגע נתון. משם עברה לפקד על בה"ד 15 בגלילות. "הספקתי להיות שם פחות מחודש ואז גיליתי שלילד שלי יש סרטן. הוא ילד ספורטאי ומגיל קטן משחק כדורסל וכשרון מאוד גדול ובמשך שנה הייתי מחוץ למערכת, היינו בבתי חולים, עברנו טיפולים מאוד קשיים וכימותרפיה בעמוד השדרה במשך תקופה ארוכה. את הטיפולים סיימנו ביולי 2015 ולשמחתי הכל בסדר. הוא חזר לשחק כדורסל ואני חזרתי לשגרה".
בצה"ל ביקשו ממנה לחזור לפקד על בה"ד 15, אך מאחר והרגישה שזה לא נכון לה בשלב הזה להיות שעות רבות מחוץ לבית, קיבלה שיבוץ מחדש והפכה להיות סגנית מוקד 'מקול הלב'. "שם פרחתי, הייתה לי מפקדת מדהימה שעיצבה אותי מחדש והעלתה לי חיוך על השפתיים. משם עברתי למרפאת החיסונים".
היא מציינת שלאורך כל השירות נאבקה להיות בפלוגות רפואה קדמיות, כך היא חלק מוות שיוצא באירועים חריגים למקומות שונים ברחבי הארץ וגם בעולם. "אני הבת היחידה שם, הפלוגה כוללת עשרה אנשים, חדר ניתוח, טיפול נמרץ ואנחנו פותחים חדר ניתוח בשדה הקרב", היא אומרת ומציינת אירועים שהשתתפה בהם: "במבצע תכלת ארגמן בגבול סוריה, פתחנו בית חולים שדה שכלל חדר ניתוח, רפואת ילדים, טיפול נמרץ וטיפלנו בפצועים הסורים, יצא לנו לעשות המון פעילויות פולשניות, תוך שלוש שעות מקימים אוהלים לא פחות טוב מבית חולים שכולל את כל האמצעים הרפואיים המתקדמים".
אירוע נוסף בו לקחה חלק היה הטיפול בנפגעי הטייפון יולנדה בפיליפינים. "עשינו במקום המון ניתוחי עיניים, לידה בניתוח קיסרי שכאות תודה ההורים קראו לתינוק ישראל, תרומות דם ועוד".

"אני פה עד הפנסיה"

בימים אלה, היא חלק ממהלך שנקרא 'מהפכת האחים והאחיות בצה"ל', במסגרתו, בתוך מספר שנים יוצבו אח או אחות בכל מרפאה צבאית. "התוכנית נוצרה מתוך הבנה כי קיים צורך לאומי בהכשרת אחים ואחיות וכי הצבת אח או אחות בכל מרפאה ישפרו את המענה הרפואי הניתן לחיילי צה"ל", היא מסבירה. במסגרת התכנית הוגדלה המכסה במסלול העתודה פסגה, הצבא מממן את מסלול הלימודים והמגורים לצד מעטפת וליווי הסטודנטים וקיצר את תקופת הקבע לשנה וחצי. "במסגרת המהפכה, האחים והאחיות יקבלו סמכויות טיפול ויהיו בעלי יכולת לזהות מקרים רפואיים דחופים ולהתערב בזמן אמת. סמכויותיהם של האחים והאחיות יכללו בין היתר מתן פטורים, הפניות להמשך טיפול וימי מחלה. האחים והאחיות ישובצו בגדודים, בבא"חים ובמרפאות עורפיות".

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

עד מתי את רואה את עצמך בצבא?
"אם היה אפשר למצוא את מעיין הנעורים, לשתות ממנו ולהישאר צעירה לנצח ולהישאר בצבא לנצח, זה מה שהייתי עושה. אני מאוהבת במערכת הזו, זה משהו שגדלתי איתו ואני לא יכולה להוציא אותו ממני. באזרחות אולי יותר משתלם כלכלית, אבל השליחות בצבא, הרבה יותר גדולה ומשמעותית. להיות בכל מיני מקומות ולעזור לאנשים, וזה לא משנה אם זה אויב או אוהב, זה משהו שלא ניתן למצוא אותו בשום מקום אחר. אני פה עד הפנסיה".
יש קשיים?
"יש קשיים, לעיתים לא להיות בבית שבוע או שבועיים, אבל הכל מתגמד. הבן שלי לומד באנקורי בכיתה י"א והוא עסוק יותר ממני, אנחנו נפגשים בעיקר בימי שישי וזה זמן האיכות שלנו שאנחנו לא מוותרים עליו. הוא תומך בי והחלום שלו זה להיות בקומנדו הימי, אני מקווה שזה יתאפשר בשבילו, למרות כל מה שהוא עבר. לא בטוח שיהיה לו פרופיל קרבי, אבל אני אעשה הכל על מנת לתמוך בו ובחלום שלו".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר