כבר 40 שנה נפגשת קבוצה של חברים לטיול זיכרון לזכר אייל וייס ושי גליק, אשר נהרגו כאשר מערבל בטון נפל עליהם. "לפני 40 שנה בדיוק, כשהיינו ילדים תמימים בני 17, מדריכים בצופים, יצאו שניים מחברינו אייל וייס מהשכבה שלנו ושי גליק הצעיר מאיתנו בשנה למסע הכנה לפני שהם יוצאים למסע עם החניכים", מספרת חברת המועצה אורנה דוידאי. "פעם נסענו בטרמפים, כי זה היה מקובל. אייל ושי חיכו בטרמפיאדה בצומת בנימינה ובדיוק הגורל האכזר גרם למשאית ומערבל בטון להתנגש, בדיוק ליד אייל ושי ומערבל הבטון נפל עליהם, הם נפגעו בראש והיו חסרי הכרה כמה ימים ואז נפטרו".
אייל וייס ז"ל
דוידאי מספרת שאייל למד איתה בבית הספר הס ולאחר מכן בברנר, הם היו בצופים וגדלו ביחד. "היינו חבורה גדולה של ילדים שכמעט כל היום בילו אחד עם השני", היא נזכרת, "בבוקר בבית ספר ואחר הצהרים ובערב בצופים ומותו הפתאומי היה האובדן והמוות הראשון שחווינו וזו הייתה טראומה ושבר גדול. אז לא היו פסיכולוגים בבית הספר ואף אחד לא דיבר איתנו ונאלצנו לעבור את זה לבד, עלי באופן אישי זה השאיר טראומה מאוד קשה, במשך תקופה לא הלכתי לבית הספר ואף אחד לא דיבר איתנו והדריך אותנו איך להתמודד עם זה".
הטיול לזכר אייל וייס ושי גליק. צילומים אשר גל
דוידאי מספרת שלאחר המקרה הוריו של אייל הקימו לזכרו פרויקט הנצחה. "כל שנה מאז, בשבת שלפני ליל הסדר אנחנו יוצאים לטיול שאותו מדריך מתי חי, המורה שלנו לשל"ח מבית ספר ברנר, שבהתנדבות ובאהבה גדולה מדריך אותנו ולא מתעייף. כל שנה אנחנו יושבים במעגל וכל אחד מספר מה עבר עליו השנה. בהתחלה הגענו לבד. עם מדים. אחר כך עם בני הזוג ואחר כך עם הילדים. היום כבר חלקנו מגיעים עם הנכדים. כל השנים ליווה אותנו יהודה, אבא של אייל, עד שנפטר. עכשיו מלווה אותנו טובה, אמא של אייל שהשנה הפכה לסבתא רבא. ובכל שנה אנחנו חוזרים לנעורים ההם ולתמימות, לערבי ההווי עם הגיטרה, לנסיעות באופניים לבית הספר ולצופים ולמחנות הקיץ והמסעות. השנה הגיעה גם המורה זיוה רשיש שלימדה אותנו אנגלית בכיתה ט ו-י' וריגשה אותנו מאוד בסיפור שלה, איך היא חוותה אותנו".
דוידאי ממשיכה ומספרת בהתרגשות: "בהתחלה, שנה אחרי שהם נהרגו, ההורים של אייל התחילו עם הפרוייקט והיו שניים-שלושה משוגעים לדבר יחד עם מתי. בהתחלה זה היה מסעות יותר קשים, היינו מיטבי לכת והשנה עשינו טיול קל, על מנת להתאים אותו לכולם. זה סוג של פגישת מחזור. לאט לאט התגבשה מסורת שאנחנו יושבים במעגל וכל אחד מספר על עצמו. אצל הרוב זה פגישה של פעם בשנה, יש אחרים שנפגשים יותר וזה מחזיר אותנו אחורה בזמן. אני חוזרת ברגע לגיל 17 ומאוד חשוב לנו לראות ולפגוש את כולם. אבא של אייל, יהודה, היה באבל המון שנים ומבחינתו אייל השאיר אחריו הישארות נפש (הישארות הנפש היא אמונה שלאחר המוות מוסיפה הנפש להתקיים כאשר הגוף אינו חי עוד) וזה כל פעם מרגש מחדש".
