מי מאיתנו מטף ועד קשיש, שלח לא אחת את ידו אל השמיים במטרה אחת פשוטה: "סלפי". איזו מילת גנאי נוראית! אנחנו כ־23 אלף בני נוער בעיר הגדולה פתח תקוה, כ־24 אלף מתוכנו כנראה עסוקים בתיעוד עצמי מאסיבי.
לא ככה אמא?
אז מה יש בו, בסלפי, שמושך אותנו, בני הנוער יותר מכל דבר אחר?
"90% מבני הנוער בגילאי 13-17 פעילים בווטסאפ, 75% פעילים בפייסבוק, 61% פעילים באינסטגרם וכמחצית מהם פעילים בסנאפצ'אט", כך עולה מנתוני הדו"ח השנתי של המועצה לשלום הילד. אני בוחר להתמקד בשני היישומונים האחרונים שצוינו, אינסטגרם וסנפצ'אט. שניים שכל מטרתם היא תיעוד עצמי. אז נוח לטעון שהם מהווים פלטפורמה נוחה לתעד את הרגעים היפים של חיינו, בפועל הם הופכים את ה"רגעים היפים של חיינו" לקצרים הרבה יותר ובאותה מידה ליפים הרבה פחות. הכל הפך לתחרות יוקרתית על הנאה. הרי אם לא שומעים עץ שנפל, הוא לא נפל כלל. ואם אירוע לא תועד, הוא לא אירע בכלל. חובה לתעד הכל ותמיד. אנחנו הרי לא רוצים שהקיום שלנו יהיה חסר משמעות, נכון?
תנו לי להמחיש את המצב בדרך יותר פשוטה וברורה, בעיקר עבורכם ההורים.
דמיינו מצב בו כל העובדים במשרדכם עוסקים בתיעוד עצמי, מתעדים הכל וכמה שיותר. אותו עובד שתיעד יותר, מקבל זימון יוקרתי למשרדו של המנהל, וכמובן קידום ויותר כסף. אז ה-"מנהל" שלנו, בני הנוער, הם כל הסובבים אותנו. והכסף, הוא האהבה והתמיכה של הסובבים אותנו.
בעוד אנו בשלב בו אנחנו תרים בלי סוף אחר המקום שלנו בעולם כאנשים קטנים וחדשים, נוח לנו לקבל תגובות ולייקים על כל תמונה וסרטון. לייקים ותגובות אלו גורמים לנו לטעימה שברירית ורגעית של בטחון ואהבה. ככה זה היום. זו תחושה כה מענגת, אך שקרית.
צילום רויטרס
הדברים שנכתבו כאן מביאים אותנו לנוסחה המתמטית הבאה בתרבות התיעוד העצמי: פחות בגדים = יותר לייקים =יותר אהבה. למה? כי אם הקרב הוא על לייקים, כלומר אהבה. יש דברים שצריך להקריב בדרך, ביניהם למשל הפרטיות. וכמו כן, כאשר האהבה שמקבלים אינה מספקת, יש לפעמים גם ויתור על צניעות הגוף.
רוצים להישאר מעודכנים?
האם אנו ויתרנו על החיים הפרטיים או שמא החיים ויתרו עלינו? אנחנו נולדנו למציאות עגומה בה אהבה והערכה איבדו את משמעותן המקורית ואת מקומן תפסו קנאות להנאת האחר וביקורת עצמית נוקבת לגבי דבר שולי כמו מראה חיצוני. דברים קשים אלו הם המציאות בהתהוותה.
מה לכם ההורים ולכל זה? שאלתם את עצמכם האם בנכם או בתכם מקבלים די אהבה בבית? האם כאשר הם פותחים את דלת הכניסה לביתם הם מרגישים רצויים? שייכים? נאהבים? מעניינים? חשובים? האם עליהם לחפש את המשמעות העצמית והביקורת במקורות חיצוניים ושליליים במקום חיבוק ונשיקה בביתם שלהם?
אם אכן תרבות התיעוד העצמי הרעה מקורה בביסוס הביטחון העצמי ותחושת השייכות לעולם, אז האם לכם ההורים שמקטרים ומתלוננים על כך שאתם בגיל הזה הייתם שונים, יש חלק במצב שנוצר?
