בואו נפתח בתרגיל קצר של דמיון מודרך: עצמו עיניים (לא באמת, אתם צריכים להשאיר אותן פקוחות כדי להמשיך לקרוא את הכתבה), דמיינו שאתם במכונת זמן וחזרו כמה שנים אחורה לילדות. נסו להיזכר במאורע הזה, שקרה לכל אחד ואחת מאתנו כשהיינו ילדים מאוד צעירים, צעירים מכדי להבין מה זה בנאדם בעל צרכים מיוחדים. ברגע הזה היינו עם ההורים באיזה מקום ציבורי, יכול להיות שזה היה ברחוב או באיזה מקום בילוי למשפחות, ולפתע ראינו ילד אחר, שמתנהג קצת מוזר. הוא עושה קולות או פרצופים, או שהוא מדבר באופן משונה ופשוט לא מתנהג כפי שלהערכתנו ילד בגילו צריך להתנהג. ואז אנחנו, כילדים סקרנים, פנינו אל ההורים ושאלנו בתמימות: "למה הילד הזה מתנהג ככה?". ההורים ענו במעט חשש: "אל תסתכלו, כנראה שיש לו קצת בעיות", והאיצו בנו להמשיך ללכת. אני בטוחה שזו חוויה שכולכם, או לפחות רובכם, עברתם בילדות. גם לי זה קרה. כי מרבית האנשים לא מבינים בנושא של אנשים בעלי צרכים מיוחדים בחברה שלנו וכשהם נתקלים בהם במציאות, או שכשילדיהם נתקלים בהם ושואלים שאלות, מרבית האנשים נרתעים. זה לא נובע מרוע או מחוסר סובלנות – אנשים פשוט לא מבינים, לא מכירים, לא יודעים.
אני מוכרחה לציין שגם אני היית כזו בעבר. גם אני נרתעתי מאנשים שהם שונים, שמתמודדים עם מגבלות תקשורתיות. אני קצת מתביישת להודות בזה, אבל אם להיות כנה, יכול להיות שלא רק נרתעתי מהם, אפילו פיתחתי מעין איבה וגועל כלפיהם. לא הבנתי מה המקור לשוני שלהם. ראיתי בהם נטל על החברה. הייתי חושבת לעצמי: "מה הבעיה להתנהג כמו אדם רגיל?". זו הייתה הגישה שלי, אני לא גאה בזה, אבל זו מי שהייתי במשך רוב חיי.
לשמחתי, צורת החשיבה שלי השתנתה בגיל 16 – בחופש הגדול בין כיתה י' ל-י"א. זה היה בתחילת החופש. הייתי בבית, ולפתע קיבלתי בקבוצת ווטסאפ הודעת שרשרת: "לקייטנה לילדים על הספקטרום האוטיסטי מחפשים מתנדבים עם לב רחב ורצון לעיסוק משמעותי לקיץ. הקייטנה תתקיים במשך שבועיים בסוף החופש הגדול. אפשר להגיע גם לכמה ימים בודדים. מכיתה י' ומעלה. אז אם זה נשמע לך טוב אנחנו מחפשים אותך!".
רוצים להישאר מעודכנים?
הייתי מצפה מעצמי שאתעלם מהודעה כזו. גם כי אני מתעלמת מהודעות שרשרת בדרך כלל, וגם כי, כפי שכבר ציינתי, לא הייתה לי חיבה כלפי אנשים בעלי מגבלות תקשורתיות. אני לא יודעת למה, אבל בסופו של דבר התקשרתי למספר הטלפון ליצירת קשר שהיה מצורף להודעה וביקשתי לבוא להתנדב בקייטנה. ומה שעוד יותר מוזר לי, זה שלמרות שהיה אפשר להירשם לימים בודדים, נרשמתי לכל ימי הקייטנה. בסופו של דבר מצאתי את עצמי, יחד עם בני נוער נוספים בגילי, מלווה ילדים אוטיסטים במשך שבועיים בפעילויות המגוונות. זו הייתה חוויה מטורפת! הכרתי בקייטנה אנשים מדהימים, בין אם הם מדריכים שאינם בעלי צרכים מיוחדים, ובין אם הם חניכים שהם על הספקטרום האוטיסטי. גיליתי שהם אנשים מעניינים, מצחיקים ומיוחדים שכיף לבלות איתם, ושפשוט צריך לנהוג כלפיהם במעט סבלנות. כשהקייטנה נגמרה לבסוף, ליבי נשבר, ולא רק כי נגמר החופש הגדול וצריך לחזור לבית הספר. נהניתי כל כך בקייטנה, וידעתי שאתגעגע אליה מאוד. לאחר הקייטנה, במהלך שנת הלימודים, מצאתי את עצמי נרשמת לתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", תנועה שעד אז מאוד נרתעתי ממנה. גם שם הכרתי אנשים מדהימים, עם ובלי צרכים מיוחדים, ופשוט כיף לי שם.
מה שאני רוצה להגיד, זה שאני לא יודעת מה גרם לי להירשם לראשונה לקייטנה. המעשה הזה היה מנוגד לגמרי לצורת החשיבה שלי, אבל אני שמחה שעשיתי את זה. הקייטנה שינתה את הגישה שלי כלפי מקומם של בעלי צרכים מיוחדים בחברה וכיום אני פתוחה יותר, סובלנית יותר, ומסוגלת ליצור חברויות גם עם אנשים שהם שונים ממני.
אז המסר שלי אליכם הוא שזה בסדר אם אתם נרתעים מאנשים בעלי מגבלות תקשורתיות. זהו טבע האדם לפחד ממה שהוא לא מכיר. אבל אל תיתנו לפחד הזה לנצח אתכם. אל תשפטו את האנשים הללו לפני שלמדתם להכיר אותם. במקום זאת, נסו להתגבר על הפחד. נסו לפגוש את האנשים האלה, לדבר איתם, להכיר אותם. אתם עומדים לגלות אנשים מקסימים שבסך הכול מתמודדים עם שוני מסוים. וזה בסדר, הרי כולנו שונים זה מזה, לא?
