אחרי 12 שנים של לימודים, מבחנים, עבודות, מתכונות ובגרויות, הגעתי לרגע המיוחל – סיום הלימודים. אחרי שלוש שנים לחוצות בכיתת הנדסת תוכנה, אחרי שלוש שנים שבהן הייתי יותר בבית הספר מאשר בבית, אחרי שלוש שנים של תהיות למה בחרתי במגמות שבחרתי בהן – אני יכולה להגיד בגאווה שסוף סוף סיימתי. ויחד עם כל האושר שבדבר, מגיעות לא מעט … נכון, תהיות.
אז כן, סיימתי תיכון. אבל מה הלאה? תמיד חשבתי שאני אסיים את התיכון ואז אתחיל את חיי – אלך למכון, אלמד דברים חדשים, אנגן יותר בגיטרה, אבלה עם חברים ואולי גם אתחיל לבשל. אני עושה חלק מהדברים הללו, אך ככל שעוברים הימים אני תוהה יותר ויותר – מה המטרה? כן, אני נחה קצת מהלחץ שהיה לי עד עכשיו וכן, אני נהנית, אבל מה המטרה? בזמן הלימודים, המטרה הייתה ברורה מאוד – לסיים אותם ולהוציא תעודת בגרות טובה. אז מה עכשיו?
סיום הלימודים משמעותו סיום המסגרת הבית ספרית, והוא גורר עמו את סיומן של מסגרות נוספות – המועצה, מסגרת שבה הכרתי כל כך הרבה אנשים מדהימים, והמש"צים – המסגרת החשובה ביותר בחיי, שבה גדלתי והתפתחתי, ובה גידלתי רבים אחרים – אבל זה כבר לכתבה אחרת. סיום הלימודים מהווה עבורי פרידה מכל המסגרות שהיו לי עד כה. עד עכשיו הייתי רגילה להיות תחת לחץ מטורף עם כל כך הרבה דברים לעשות, ופתאום אין לי כלום. שום משימה חשובה, שום דבר משמעותי. אני יכולה לנגן בגיטרה עד מחר, אבל אני לא אשפיע על החיים של אף אחד כשאעשה את זה.
צילום רינת אברג'יל
מעבר למסגרות שציינתי, בית הספר מהווה עבור כולם מסגרת חברתית – הוא מאפשר לנו לפגוש שוב ושוב ילדים בגילנו, לדבר איתם, להתלונן יחד, לאכול יחד ולתמוך אחד בשני ברגעי משבר. אז נכון, עם החברים הקרובים אני אשמור על קשר; אבל מה עם השאר? יש הרבה ילדים שהייתי יושבת איתם בהפסקות, היינו מדברים יחד, צוחקים קצת בשיעורים, הולכים יחד לקניון אחרי בית הספר ולפעמים אפילו נפגשים אחר הצהריים – אבל הכל קרה במסגרת בית הספר. בין אם זה ילדים מהכיתה, החבורה מכיתת מוזיקה או הכמה בנות האלה שאני לא באמת יודעת את שמן אבל הן ממש חמודות – המכנה המשותף שלנו תמיד היה בית הספר. ועכשיו אני תוהה – מה נעשה בלעדיו?
כשהייתי קטנה וראיתי ילדים בתיכון – ראיתי בהם אנשים בוגרים. אבל עכשיו, כשאני בתיכון, אני יכולה להעיד שלא אני ולא רבים מבני גילי ראויים להיקרא בוגרים. אנחנו עדיין ילדים, עדיין עושים שטויות, עדיין קצת תלויים בהורים למרות כל העצמאות שלנו ועדיין לא מוכנים לחיים. בקטנותי הייתי בטוחה שבסוף התיכון נהיה גדולים ומוכנים לצבא, אבל כשגדלתי הבנתי שאנחנו נתגייס כילדים.
אז כן, סוף סוף סיימתי את הלימודים והרווחתי את החופש שחיכיתי לו. אבל איבדתי את המסגרות החשובות בחיי, איבדתי קשר עם חברים ואיבדתי את המשמעות בחיי – אז האם באמת היה שווה לסיים?
ואם לא – איזו ברירה יש?
