"לי זה לא יקרה". כל נהג, כל נוסע ברכב ששומע על תאונת דרכים, ישר אומר "לי זה לא יקרה". האמירה הזו אופיינית לכולם, גם לנהגים הזהירים ביותר וגם לאלה שפחות, שהרי בתאונת דרכים לא רק אתה הוא זה שקובע, תמיד יהיה את הגורם האחר שבסופו של עניין, חייך תלויים בו.
קל להגיד "לי זה לא יקרה", אמירה שמאפשרת לברוח ממציאות בה 89% מהציבור ראה לפחות נהג אחד שחצה צומת באור אדום. מציאות בה יש 167 הרוגים מתחילת השנה בתאונות דרכים. מציאות בה יש שלושה נפצעים בממוצע בשעה ושבעה ילדים ביום (נתונים, "אור ירוק").
אנשים מפחדים להתמודד עם האמת שבאמירה. כך למשל הם מעדיפים להגיד "זה" במקום נזק כואב שלעיתים יימשך לעד למשפחה שלך, לחברים שלך, לחיים שלך!
זירת תאונה בפתח תקוה צילום ארכיון דוברות הצלה פ"ת (לתאונה המצולמת אין קשר לכתבה)
לי ולמשפחה שלי "זה" קרה. ביום שישי לפני שבועיים, נסענו לארוחה משפחתית, ובנסיעה שגרתית בצומת ראשית בהרצליה וללא כל הכנה מוקדמת, אף לא של שנייה, כריות האוויר נפתחו, הרכב המשפחתי שלנו נאפף בעשן, ורק אחרי כמה שניות ארוכות כמו נצח של שקט צורם ופחד בלתי מוסבר שהשתלט על הרכב, הבנתי שלנו, למשפחה שלי, "זה" קרה.
נהגת גרמה לתאונה כשהיא נכנסה במהירות גבוהה מאוד לצומת ראשית באור אדום.
אני לא אעסוק בנזק הגופני שנגרם לי ולמשפחתי (היה לנו מזל גדול) וגם לא בנזק לרכוש, אלא בעובדה שהחלטה אחת נורמטיבית יכלה למנוע את כל האירוע – אם רק הייתה הנהגת קצת יותר מרוכזת ומודעת לסביבה ולא מבצעת עבירת תנועה.
אותה נהגת הצטערה מאוד על מה שקרה ומיד לקחה אחריות על האירוע תוך הבנה שעברה עבירה חמורה שבעתיד נדע כמה היא תעלה לנו ביוקר. לטענתה, הסיבה לתאונה הייתה שהיא בטעות נסעה באור אדום ולא שמה לב אליו, אך התנצלות לא תעזור כמו ההבנה שאסור לעלות לכביש כשאין ריכוז מלא בדרך.
קלות הראש בזמן נסיעה היא מסוכנת. נהג צריך לדעת כי בכל פעם שהוא אוחז בהגה, יש לו חובה לחשוב האם הוא כשיר באותו רגע נתון לנסוע על הכביש או לא. אדם שלא מרגיש טוב, נמצא בסערת רגשות, או מוסח בקלות, לא יכול באמת להיות ברמת הריכוז הנדרשת בכדי לשמור על עצמו ועל הסובבים אותו בכביש.
אני חוזר ליום שישי לפני שבועיים, הפעם בקשר להיסח הדעת של אותה נהגת. אני יודע שכנראה לעולם לא אדע את התשובה האמיתית, מה היה באותו הרכב הפוגע בשניות שלפני התאונה? כי למרות שהנהגת הייתה פיזית בתוך הרכב, ברור שתשומת הלב הנדרשת והריכוז בנהיגה לא היו שם, וחבל. חבל על הצער של מי שהיו בשני הרכבים, חבל על הכאב הפיזי והנפשי של המשפחה שלי, חבל שבגלל כמה שניות בודדות יכולים להשתנות חיים שלמים. שהרי לא צריך יותר משנייה של היסח דעת מהטלפון, עייפות קלה או הפרעה מהיושבים ברכב, בכדי שתקרה תאונה. אז מעכשיו שמעו בהצעתי והשקיעו את תשומת הלב הנדרשת בנהיגה. לא כי ביקשתי, כי זו החובה שלכם.
אם כן, מהי המסקנה המתבקשת? בין אם אתם נהגים ותיקים ובעיקר אם אתם נהגים צעירים או נהגים לעתיד כמוני, חשוב לזכור כי הכביש אינו משחק ובמקרה של טעות לא יהיה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.
אני אזכור את התאונה הזו כשאלמד לתאוריה, בשיעורי הנהיגה ובכל פעם שידי תאחוז בהגה. זהו שיעור אמיתי לחיים, לי ולכל בני הנוער שעוד מעט גם לנו יהיה חלק בניסיון לשמור על הכבישים בטוחים יותר.
