רחוב המרן. בחיל וברעדה ובששון ובקול תרועה הוחלט לקרוא רחוב על שם מרן הגאון הראשון לציון, המרא דאתרא, פוסק הדור ופאר התורה האדמו"ר הרב עובדיה יוסף. ואשרינו שזכינו לכך עוד בימינו אנו. בעקבות הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו יצאנו מרוגשים לבדוק את ה־נ.צ. של הרחוב החדש/הישן, ובעיקר להזכיר לעצמנו את תולדותיו של הרחוב הקדוש הנ"ל. בקיצור יצאנו לבדוק אלו מונומנטים היו לנו ברחוב לאורך הדורות.
רחוב של קדושה?!. רחוב המרן אינו נמצא במקום של קדושה או במקום של בתי כנסיות רבים, אלא יותר במקום של חולין רבים ושל להכעיס רבות. מן הסתם, ייסעו בו רכבים רבים בשבת בדרכם לק"ק כפר סירקין, ובספורטק שלצד רחוב המרן ידליקו עם ישראל מלוא מנגלים מידי שבת בשבתו ואף יעשו מלוא שיפודי פרגיות בימי חגים, מועדים ובימים טובים. אבל מצד שני, אפשר וחשבו חכמים להנציח את זכר המרן בכביש מרכזי שכזה דווקא כדי שברבות הימים ישובו כולם בתשובה שלמה, יען כי לא נעים לנסוע בשבת ולהדליק מנגל ברחוב המרן דווקא.
ההתחלה ברורה אבל הסיומת לא. רחוב המרן עובדיה יוסף, מתחיל בצומת סירקין בואכה כביש 40, ומסתיים לפתע סתם כך ב־נ.צ. לא ברור. יש האומרים כי סיומו במיקום המיתולוגי של פלאפל חסיד הגדול. יעני בואכה הצומת של קולנוע מאור ההיסטורי והנקניקיות של פרידה הפתוחה, ויש הטוענים כי סיומו אי שם בעומק שכונת בילינסון אבל באופן שאינו עובר את הגבול הקדוש של הכפר, במקום שבו מתחילים גבולות המועצה האזורית דרום השרון. מדוע הרחוב אינו נמשך לאורך של עוד כמה קילומטרים וממש לתוך המועצה? כנראה ששוכני הכפר אינם צדיקים דיים כדי שמרן יחלוף על פניהם.
אחד משלושה. רחוב המרן הקדוש זצ"ל וזי"ע החדש הוא אחד משלושה כבישים אשר הובילונו והוציאונו מהשכונה לעבר העיר הגדולה. ואלו היו הכבישים: הראשון – כביש פלאפל חסיד ופרידה הפתוחה, השני – כביש מספרת אבו בדרי בואכה המספרה של אבו יקוב. והשלישי – כביש נורי גנרטור בואכה השוק העיראקי הקטן והמערה של חנניו. את סיפורם של הכביש השני והשלישי נביא בעזרת האל ובהרחבה בפרקים הבאים. השבוע נדבר על הכביש הראשון – הכביש שעליו עובר רחוב המרן הקדוש יתברך.
הפלאפל וטוסט נקניקיות הגורמה. רחוב המרן עובר בצומת שער הכניסה לשכונה. במקום שעמדו בו ארבעה מגדולי אייקונים בדברי ימי השכונה: הפלאפל של חסיד, קולנוע מאור החורפי והקייצי, הקיוסק של פרידה הפתוחה וחומת האבן עליה ישבו שניים מהדמויות הכי צבעוניות והכי נחשבות שלנו: שאפיק טרנזיסטור וחיקמאת אציל הנפש. תקצר היריעה מלספר את סיפורם של האייקונים ועל כן נציין כי במקום בו עמדה הבודקה של חסיד נשאר רק אויר, במקום בו ניצב קולנוע "מאור" המיתולוגי עומד בנין מגורים יפה, במקום שבו שכן הקיוסק של פרידה הפתוחה מצוי הקיוסק של דויד מוסטנג המקסים ורק חומת האבן עליה נהגו לשבת שאפיק וחיקמאת עדיין עומדת זקופה ויציבה. אולי כדי להיות גלעד נצח לזכרם של השניים.
הבסיס הצבאי. בהמשך רחוב המרן היה שער הכניסה המרכזי של בסיס סירקין המיתולוגי. להזכירכם כי בימים ההם שימש בסיס סירקין כמחנה הצוערים של צה"ל וכמקום היציאה של אחת מיחידות השו שו המפוארות של צה"ל. האגדה מספרת כי מרבית מפקדי יחידת השו שו הנ"ל ( אהוד ברק, מתן וילנאי, שאול מופז , עמירם לוין ועוד ) היו אוכלים את הפלאפל של חסיד או את טוסט הנקניקיות לפני כל יציאה לקרב. יש האומרים כי מעת לעת היו גם מתפלחים לקולנוע מאור כדי לצפות בסרטי המצ'יסטה, ההרקולס והאורסוס השבועיים. לך תאמין.
הרמבואים הקטנים יוצאים לעבודה. מעט אחרי הקולנוע וכמה מטרים לפני הכניסה לבסיס, ממש בחציו של רחוב המרן, עמדה תחנת היציאה לעבודה של תינוקות בית רבן. יעני אנחנו. להזכירנו – הפרוטה לא הייתה מצויה אצלנו ועל כן יצאנו לעבודות פרך כדי לעשות קופה של כמה לירות . אמה מה?? – היינו כולה בני עשר. אפילו שיער לא צימח לנו!. בנקודה זאת ומידי חופש בחופשו, היינו עומדים בקור ובשרב כשעל גבינו שקית אוכל זעירה, ומבקשים ומתחננים לחיקמאת שייקח אותנו לעבודה בשדות המלפפונים של משפחת לוי, הפיאודלים הגדולים של כפר סירקין. היינו מרוויחים שכר עתק: כמעט שלוש לירות ליום עבודה שהתחיל בחמש לפנות בוקר והסתיים בשעה ארבע אחר הצהריים. לא, אין לנו בבטן דבר וחצי דבר נגד משפחת לוי. הם התנהגו באצילות ולא בניצול. אבל זהו סיפור ארוך.
זינוק בעלייה. נקודת היציאה מהרחוב הייתה, כאילו להכעיס, דווקא עליה. העלייה הייתה גבעה משופעת שהיה די קשה לעלות עליה. זה היה מטאפורי ואכזרי משהו. כאילו להגיד לך: "חאבוב – אם אתה רוצה לצאת אז תעלה בעלייה..". מאוד שמחנו לעלות על העלייה יען כי לאחר שחצית אותה היה דומה כי נסעת לחו"ל. עד היום אנו קוראים לגבעה הזאת: " עלייה".. ל"עלייה" סיפור ענק שמתקשר לאוטובוסים שעליהם היינו מתפלחים בדרכנו הביתה. אבל זהו כבר סיפור לפרק חדש.
יהא זכר מרן ברוך ויהיה מליץ יושר על עם ישראל. אמן.
