לא משאיר חוב. המצאה פתגמית שהמצאתי: "לא טוב היות האדם בחובות..". כאילו זה לא ברור וידוע לכל … חחח. בכל אופן, כדי לא להישאר חייב הנני להשלים את הפרק השלישי של תולדות ימי המכולות של הימים ההם. טור קצר אבל עם הרבה חוכמת טייקוני מכולות.
המכולת של אבו פואד. אי שם, על כביש הכורכר שהוציא אותנו לציוויליזציה, עמד השוק העיראקי הקטן. באמצע השוק, מול אימפריית המריטה של ראמון אסוכו (ההוא שהיה מורט נוצות של תרנגולות תמורת חצי לירה לתרנגולת של אמצע שבוע ותמורת לירה שלמה עבור תרנגולת של יום כיפור..), וליד חנות האופניים של חזקאל, עמד צריף המכולת של אבו פואד. כיוון שלא היה בו חשמל הוא מכר בעיקר דברים שאין בהם קלקולים. מידי פעם הביא שמנת ולבניה ושם בקופסת פח יחד עם קרח שהיה קונה מפעם לפעם מנאג'י הקרחן. אמה מה?! לאבו פואד לא היו הרבה קליינטים של מוצרי חלב טריים, יען כי את החלב היינו מקבלים ישירות מהעז של ג'יירהאן.
אין דור המשך. במכולת של אבו פואד לא היו מוצרים רבים כיוון שתנובה ואוסם לא ידעו על קיומה של המעברה ובכלל לא ידעו על קיומו של השוק. הגם שבשביל להגיע לשוק היית צריך לעבור שתי ואדיות, גשר ברזל שעמד לקרוס כל רגע ועוד כביש כורכר מלא מהמורות ובורות ואבני חצץ חדים. חנווני טוב היה אבו פואד, באמת. כשלא היה כסף לשלם לו הוא לא עשה מזה ענין. אתם שואלים ומה היה סופה של המכולת?! הוא נסגר כיוון שלא נותרו קליינטים במעברה. וגם כיוון שלאבו פואד לא היה דור המשך. אגב, על חורבות המכולת והשוק עומדים היום מלן ת'לפים גורדי שחקים.
המכולת של שלמה התימני. אחרי המכולת של אבו פואד החל עידן המכולת של שלמה התימני. המכולת של שלמה לא הייתה צריף רגיל אלא "קניון" של מעברות. יעני הגודל שלו היה בקושי 20 מ"ר אבל איכשהו היה בו הכל. כלומר, היו שם כל מה שאנחנו צריכים למחייתנו. ז"א בעיקר לחם שחור, אורז ומרגרינה. הצריף עמד בלב השכונה החדשה ולצידו נסלל כביש, כדי שגם תנובה ואוסם יוכלו להגיע אליו ולתת לו אורז. ובמבה?! מה במבה איזה במבה בראש שלכם?!…
רוצים להישאר מעודכנים?
הכובע והעיפרון של שלמה. איש חייכן וסבלני היה האדון שלמה אבל לעולם לבש חלוק חנוונים אפור שהעניק תחושה של דיכאון במכולת. בנוסף לחלוק הוא חבש כובע גנרלים בריטי ותמיד תמיד היה לו עיפרון נגרים חום ענק. בשביל החישובים. את העיפרון היה שם חציו על האוזן וחציו בפנוכו של הכובע והוא לא נתן לאיש לגעת בו. קודש קודשים היה העיפרון. אולי כדי שלא ייגמר לו החוד…
סבון כביסה "זיוה" – מי מכיר ?! מי יודע?!. בימים ההם היה שלמה המכולתן היחיד ולכן תמיד היה אצלו תור של קילומטר וזמן המתנה של ארבע שעות, הגם שאי אפשר היה להסתובב במכולת ולקחת לבד מהמדפים, יען כי רק שלמה יכול היה להיכנס לאימפריה. ובל נשכח שבצריף המכולת לא היו מדפים ומעברים ורק שלמה ידע היכן הוא מניח את הפזוקונומיקה של הממציא עזיז, את סבון הקרבולי של "שמן", את הסיגריות החונקות של האחים בז'רנו ("דוגמא") ואו את סבון הכביסה "זיוה". מותג סבונים סודי וחשאי שאף אחד לא ידע מי הבעלים שלו ומאלו חומרים כימיים הוא מיוצר. וכיצד נגמר הסיפור? המכולת נסגרה כיוון שלא נותרו קליינטים. אגב, על המכולת עומדת היום תחנת משטרה.
כבר יש חשמל. המכולת של שלמה הייתה האחרונה ללא חשמל. לאחריה באה סדרה של חנוונים ומכולות מהמאה ועשרים. יעני עם מוצרי בשר וחלב טריים. ואלו היו המכולות: המכולת של קוקולו – מול קולנוע סמדר המיתולוגי. המכולת של דוד מושק אשר שכנה במחסן ביתו בואכה גן אלי כהן. המכולת של דוד משאללה שהתערבבה למשפחה בתוך הבית. ואפשר להוסיף לרשימה את המכולת של עובדיה – באגף הדרומי, יעני החדש והמתקדם, של הקניון שלנו, ועוד.
במקום סיכום דברי הימים. היום כבר אין מכולות במדינתנו, כולם הפכו ל"סופרים", "היפרים", "משבירים", "שופרסלים", "מגות" ו"מגה – דילים". יעני, גדולים בגודל אבל יותר קטנים בעומק. יש בהם מאות מעברים ואלפי מדפים אבל אין בהם את הנשמה שהיו לחנוונים ולצריפי המכולת של הימים ההם. יש בהם הרבה בלוקים מאבנים אבל אין בהם את השמחה שהייתה בעצים ובקרשים. ואין בהם את הקסם והרוח של אבו פואד, או את הכובע והעיפרון של שלמה. או את כתב החרטומים של אברם. או את בית המדרש הפילוסופי שהיה במכולת של גורג'י מקמל. או את התמימות הכובשת של הדוד מושק. כולם דור של נפילים. במקום אחר ובזמן אחר יכלו להיות טייקונים ואימפריות, סטייל רמי לוי, אבל זה לא הלך, יען כי הם עסקו יותר בהישרדות כלכלית ופחות ידעו לדבר עם פוליטיקאים.
כך או כך – נקוד קידה לכולם.
