שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. בעת האחרונה היו לעם היהודי הרבה “זמנים”. יעני תקופות. לא מזמן חווינו את תקופת “בין המצרים”. בתוכם היו לנו את “תשעת הימים”. ועכשיו יש לנו את “בין הזמנים”. “בין הזמנים” נחשב ל”חג החירות” השני של אחינו הדתיים. יעני, אלו הימים שבהם יש לאברכים חופש להתפרע, לטייל ולפרוח בטבע טרם חזרתם לישיבה ולכולל ל”ימים הנוראים”. ו”בין הזמנים” הם גם ימים של הרבה שמחה, שידוכים, חתונות וזיווגים. אפילו חג האהבה שלנו נופל באמצע. בקיצור, זה זמן שבו אתה עובר מרווקות לזוגיות. או מגאולה לשעבוד ואו מחירות לכניעה. הכל תלוי בטיב הזיווג. על כן, ברוח הזמנים האלו הטור יוקדש לענייני חתונות של פעם ובעיקר מתנות של פעם. ונספיק גם לכמה מילות על שידוכים של היום ושידוכים של פעם. יהיה שמח.
החתונות של הימים ההם. החתונות של המעברה נמשכו ארבעים יום וארבעים לילה. על באמת. גם לא היה צריך לעצב ולשלוח הזמנות חתונה מחונטרשות שלפעמים עומדות על גבול הפלצנות. מדוע לא היה צריך הזמנות?! יען כי כל המעברה באה לחתונה. החתונות נערכו באולמי “חצר המעברה” . יעני תחת מיליארד כוכבים וגלקסיות. “החצר” לא הייתה ממש גן אירועים אלא יותר שדה קוצים שהיה ממול לצריף 1014. מדוע שם?! כיוון שזה היה המקום הכי מישורי. כלומר, בלי וואדיות ובורות ניקוז. אגב, לימים התקדמנו והחתונות עברו לאולם הקייצי של קולנוע “מאור”. חתונות של קולנוע “מאור” זה סיפור ארוך ונספר עליהם בהזדמנות אחרת.
חשמל, פנסים, חופה ותזמורת. איך מארגנים אורות אם אין חשמל במעברה?! באמצעות פנסי לוקס עתיקים ובעזרת פנסי “צ’אמלי” משוכללים. ומי ארגן את החופה וקידש החתן והכלה?! גדול החכמים והמחתנים של הימים ההם: החכם עבודי. וכמה היה גובה הכתובה של הימים ההם?! בדרך כלל הסכום היה “ח”י זוזים…”, כיוון שלאף אחד לא היה יותר זוזים. הייתה תזמורת?! ודאי הייתה אבל זאת הייתה “תזמורת” שלא הייתה צריכה חשמל. יעני היו בה רק דרבוקות ואקורדיון. לא די ג’יי ולא בטיח.
סיפור זעיר לחג האהבה והשידוך. בעת המודרנית, יעני בימנו אנו, הפך עניין השידוך לאומנות מסחרית. לשם שמים כמובן אבל בתשלום. על עניין השידוכים נקדיש פרק שלם אמה נזכיר כאן סיפור אנושי קטן ומצחיק. גם במעברה היו שידוכים ואת השידוך היו מובילים זקני העדה. יום אחד באו הזקנים אצל עלמה, נערה יפת תואר שהגיע לפרקה וטרם עלה עליה עול, ובישרו לה כי השידוך המיועד שלה הוא פואד, בן השכנים. ענתה להם עלמה ועיניה עצובות: “אבל אני לא אוהבת אותו!”. זקני העדה הביטו זה על זה כמוכי ברק וענו לה במקהלה: “לא אוהבת? וכי מה האהבה שייכת לעניין החתונה?!”.
כמה מתנה הביאו בימים ההם? המתנה שהביאו בימים ההם לזוג הצעיר (הדור ההוא היו באמת צעירים. כלומר בני 18- 19 גג) היה סיפור מיוחד. אפילו מביך משהו. על גובה המתנות היה מכריז בקול גדול כרוז מיוחד שזה היה כל תפקידו בחיים: להכריז על מתנות. קראנו לו אדון ה”שבאש”. כל משפחה שהגיע ל”חצר המעברה” הייתה מפקידה בידי ה”שבאש” חבילת לירות מזומן עטופים בנייר או בד. הכרוז היה פותח את החבילה, מביט בה, היה עולה על במת הארגזים של ה”תזמורת” ואז היה מכריז בערך כך: “שבאש, שבאש, אחד לירה שבאש. מתנת משפחת דרשן הכהן לזוג הצעיר. שיהיה לסגולה ולבנים זכרים. הללו, הללו ומיחאו כף למשפחת דרשן הכהן ושייתן להם האל מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש…”. האם כרוז ה”שבאש” היה לוקח עמלה מכל חבילה?! אולי. לא יודע.
וכמה מתנה מביאים בימים אלו? הרבה חתונות זרמו מאז המעברה ועד לימינו אנו והרבה השתנה. גם בעניין המתנות. לאחרונה חיברו חכמים “קוד מתנות” מקורי שעל פיו יש לתגמל את החתן והכלה ולהלן עיקריו. שיעור הבסיס של המתנה עומד על 300 שקל ועל שיעור זה יש לעשות חישובים ומניפולציות. אם שירתת יחד עם החתן בצבא רצוי תביא 300 שקל כפול מספר הג’בלאות והשמירות שעשיתם יחד. החתונה צמחונית? תוריד 100 שקל. אין צלם מגנטים? להוריד 100 שקל. החתונה בקיבוץ שנמצא בסוף העולם שמאלה? להוריד 200 שקל עבור הדלק. היית במסיבת הרווקים? תוסיף 300 שקל. אתה האקס של הכלה? 300 שקל כפול מספר השנים. הכלה בהריון? רק 300 שקל לחתונה. היתרה תביא לברית/ה. החתן השקיע בחליפה? תוספת 100 שקל. החתן בסנדלים? תוריד 100 שקל. זוגתך רכשה שמלת וורסצ’ה חד פעמית לאירוע? תכפיל הבסיס בארבע. האוכל חרא? תוריד 100 שקל. היית הנהג? תוסיף 300 שקל. הכלה החליפה שמלה שלוש פעמים? תוסיף 300 שקל על כל החלפה. רקדת מזרחית ברחבה? תוריד 100 שקל. רקדת על השולחנות? תוריד 200 שקל. החתן דפק כתובה של “ח”י מיליונים”? תישאר בסכום הבסיס. חתונה שנייה של החתן? תיקח סיפולוקס. חתונה שלישית של החתן? תיקח חבילה טיטולים. החתן והכלה חד מיניים? תוספת 200 שקל.
חופש טוב לכולם. אני נשאר בארץ.
