מאירה בת 9 (משמאל), צילום אילוסטרציה א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE
מאירה בת 9 (משמאל), צילום אילוסטרציה א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

מרגש: הילד שלא היה לו שם כל יום בתיק של בנו כריך אחד יותר

כשהייתי בכיתה ג', אני ועוד ילד מהכיתה הושפלנו במסיבת יום הולדת ששנינו הגענו אליה רעבים, כל אחד מסיבה אחרת. לפני כמה שבועות, נפגשנו במקרה ושוחחנו על מה שהיה אז. מסתבר שיש דברים שלא ידעתי

פורסם בתאריך: 10.1.19 11:19

כשהייתי בכיתה ג' הוזמנתי למסיבת יום הולדת של אחת מבנות כיתתי שהיה ידוע לכל שבאה מבית מבוסס. הבטיחו לנו יום הולדת יוצא דופן, כזה שלא נראה מעולם. באותו יום רבתי עם אמא שלי, אני ממש לא זוכרת על מה. כנראה בשביל להכעיס אותה או כדי למשוך תשומת לב, הודעתי לה שאני לא אוכלת שום דבר באותו היום ואכן סירבתי לאכול ארוחת בוקר, החזרתי הביתה בשלמותו את הכריך שהכינה לי לבית הספר וגם לא ניגשתי לשולחן לאכול ארוחת צהרים.
אמא שלי לא התרגשה כל כך משביתת הרעב שלי. היא הייתה ממש רגועה בענייני אוכל. אני זוכרת שהיא לא התעצבנה ורק אמרה לי שאם אני מתחרטת ורוצה לאכול אני יכולה לגשת למטבח ולקחת מה שבא לי או לבקש ממנה שתכין לי משהו. אני משום מה התעקשתי לא לאכול וככה הלכתי אחר הצהרים למסיבה המדוברת.

המסיבה באמת הייתה יוצאת דופן. הקרינו לנו סרט. היום זה אמנם לא נשמע מרשים, אך בשנות השמונים זה לא היה מקובל. כולנו מאוד התרגשנו, כי הם הביאו מקרן מיוחד ומסך ענקי.

השולחן היה עמוס בכיבוד וכפי שמקובל היה באותם זמנים, המנה העיקרית הורכבה מחצאי פיתות עם ממרח חומוס וחתיכת מלפפון חמוץ.
אני כאמור הייתי מאוד רעבה. הייתי הראשונה לגשת לשולחן, לקחתי חצי פיתה. לאחר מכן עוד חצי פיתה. ועדיין הייתי רעבה אז קמתי לקחת את החצי השלישי ואז אמה של אותה ילדה תפסה אותי ביד, שאלה בטון נוזף, "כמה חצאי פיתות כבר לקחת ילדה?".

סיפרתי לה שאכלתי שניים ואני עדיין רעבה. היא לא הסכימה שאקח חצי נוסף. "אם אכלת שני חצאים את לא אמורה להיות רעבה יותר". אחרי זה בנוכחותי, היא הצביעה על ילד נוסף מהכיתה ובקול רם שאלה את הבת שלה, "מי אלו? שבאים למסיבה שלך כל כך רעבים ומתנפלים על האוכל כאילו אין מחר. מה השמות שלהם?"

הילד שעליו הצביעה שמע את זה גם. הוא בדיוק נגס בפיתה והשפיל את מבטו.

כל כך נעלבתי מהמעשה שביקשתי לטלפן להורים שלי שיבואו לקחת אותי הביתה. (גרתי רחוק). התקשרתי כמה פעמים ולא הייתה תשובה. בפעם הרביעית שניסיתי להתקשר, אמה של החברה ממש כעסה עלי ואמרה לי שאני מבזבזת להם שיחות ושהיא מבקשת ממני לשבת כמו כולם ולצפות בסרט. לקחתי את המעיל שלי ובלי לומר לאף אחד, יצאתי משם. חמקתי לחדר המדרגות בלי שאף מבוגר יבחין. כאמור הבית שלי היה רחוק, בחוץ היה קר ופתאום התחיל לרדת גשם. לא הייתה לי מטריה. למזלי, חברה מהכיתה גרה קרוב וכיוון שהיתה חולה באותו יום, לא הגיעה למסיבה. הגעתי לביתה, דפקתי בדלת וכשאמא שלה פתחה לי את הדלת פשוט התחלתי לבכות. לקח לה די הרבה זמן להרגיע אותי. בערב אמא שלי הגיעה לקחה אותי הביתה, אבל אז כבר נרגעתי ולא סיפרתי לה דבר.

ולמה נזכרתי בסיפור הזה?

מראשית שנת הלימודים אני רואה כמעט מידי בוקר את אותו הילד (שכמובן כבר מזמן אינו ילד) עליו הצביעה האמא באותה מסיבת יום הולדת. אנחנו יוצאים באותה שעה ללוות את הילדים שלנו לבית הספר כל אחד מאתנו הולך לכיוון אחר ואנחנו נפגשים כמעט באותה נקודה בהלוך ובחזור.
בשבוע שעבר עצרנו לראשונה לשוחח. הוא שאל אותי אם אני זוכרת את המקרה ואמרתי לו שאי אפשר לשכוח דבר כזה. לתדהמתי הוא אמר לי שהוא היה מאוד גאה בי שקמתי והלכתי. הוא לא יכול היה לעשות את זה כי הייתה לו משימה. בכל יום הולדת שהוזמן אליו הוא היה צריך 'לגנוב' ולהבריח אוכל לאחותו. לא היה לו אבא, אמא שלו עבדה בניקיונות ובמסיבות של ימי שישי, הוא היה מגיע, לרוב בלי מתנה למסיבות, תמיד טוען שהוא שכח את המתנה ויביא מחר והיה לוקח אוכל לאחותו.

ברגע שהוא סיפר לי את הסיפור, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. מדהים שלמד איתי שש שנים, מכתה א' ועד כתה ו' ילד רעב ולא ידעתי מזה. נזכרתי בכל הפעמים שלא הייתי רעבה והייתי מחזירה את הכריך הביתה או זורקת אותו לפח. וגם חשבתי על אותה אמא של הילדה מהכתה, שממש כעסה על הפיתה וחצי עם החומוס והמלפפון. מעניין מה היא הייתה חושבת על המעשה שלה לו ידעה שמנעה אוכל מילד שרעב באמת, לא ילדה כמוני שברגע שאמרה לאמא שלה שהיא רעבה, מיד קיבלה אוכל חם וטעים.

הוא הרגיע אותי. היום מצבו מצוין, אבל לבן שלו הוא שם כל יום בתיק שני כריכים ומבקש ממנו כל יום לבדוק למי אין אוכל ולהציע לו אחד מהם ולא אכפת לו שהוא מחזיר את הכריך הנוסף כמעט בכל יום. הוא לא מסוגל להפסיק לעשות את זה.

זה מדהים איך לפעמים אנו כמבוגרים כל כך מרוכזים בעצמנו ולא רואים את הילדים שמולנו, אנחנו לא תמיד חושבים מה הוביל אותם לעשות מה שעשו, אולי לא כל מה שנראה לנו במבט שטחי כבעייתי או לא מתאים הוא כך גם כשמבררים לעומק. ניסיתי לחשוב מה אבישי הבן שלי בן ה-9 יזכור כמבוגר מהתקופה הזו בחייו, אני מקווה שבעיקר דברים טובים. יש אירועים שנחקקים ונחרטים במוחנו ובזיכרוננו ולא נעלמים והם אלו שמעצבים את אישיותנו.

אגב, אותו "ילד" מהכיתה אמר לי דבר נוסף שהפתיע אותי לגבי עומק הזיכרון: "לא הבנתי עד היום למה היא אמרה לך שאת מבזבזת לה שיחות טלפון. הרי לא ענו לך ולא משלמים על שיחות שלא נענות".

הוא זכר את זה. גם אני.

זהו. סיפור אחד קטן, שהתרחש לפני הרבה הרבה שנים. שני ילדים קטנים ודי חמודים, מגש של פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ , אמא אחת שהצטיירה בעניינו כמפלצת ואולי מוסר השכל קטן לכולנו, להיות קשובים יותר לסביבה, בעיקר לילדים.

 

ברית עולם / טיארי ג'ונס, הוצאת אריה ניר

מדור מאירה - ברית עולם

ברית עולם

שמו המקורי של הספר הוא: "American Marriage", והוא קולע יותר לספר, שנטוע חזק בהיסטוריה ובתרבות האמריקאית, למרות הקשריו ה"גלובליים": אי צדק, העדר שליטה על הגורל, גזענות, ניפוץ החלום… אפשר להזדהות עם הדמויות גם כאשר הן ממוקמות עמוק בדרום האמריקאי, הדרום "החדש" לכאורה.
הסיפור הוא על זוג (שחור) שחי את החלום האמריקאי. באמצע החיים, הבעל, רוי, נעצר, מואשם באונס ונשפט. המושבעים לא מאמינים לרוי, למרות עדותה של אשתו, סלסטיאל, שיודעת שאינו אשם ומספקת לו אליבי. הוא נדון ל – 12 שנות מאסר. חייו נהרסים, סלסטיאל נותרת לבד, בודדה, להתמודד עם המצב החדש והמתיש.
מכאן, רוב הקשר ביניהם יהיה בחלופת מכתבים.
הלב של הסיפור בתחושת אי הצדק המעורר בנו סיפורו של אדם שחי חיים הגונים, בנאליים כמעט, עושה הכל "בסדר", וחי חיים "בסדר", ועולמו מתנפץ בגלל טעות של אחר. במכתבים שמחליפים ביניהם בני הזוג בזמן המאסר, צפים הרגשות של האומללים: אבל, ייאוש, כעס ולבסוף השלמה. מהמכתבים אנו גם זוכים ללמוד על חייהם לפני המאסר.
רוי בכלא, חייו התרסקו, ואילו אשתו ממשיכה בחייה ואף זוכה להצלחה עסקית ואומנותית כשהיא מייצרת בובות בדמותו של רוי (כן, כן) התינוק. היא מתלבטת בשאלות שאין עליהן תשובה, היא הקשר היחיד שלו לעולם. הזמן משנה אותה, הוא מבחין שהיא משתנה, גם הוא כבר לא אותו אדם האם אפשר בכלל להישאר אותו אדם אחרי מקרה כזה? האם אחרי כל המועקה והעצב, ישנה בכלל אפשרות לסוף טוב שבו כל אחד מוצא את מקומו הנכון בחיים? תצטרכו לקרוא כדי לענות על שאלה.
ספר מורכב ונוגע ללב. מומלץ.

 

סטטוס לשבת: את בטוחה שאפשר לדבר גם על התספורת שלך?

אבישי: אמא, נכון אמרת לי שאני יכול לדבר איתך בכנות על הכל?
אני: כן.
אבישי: את בטוחה? כי לא תאהבי לשמוע מה שאני באמת חושב על התספורת שלך.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר