בכל שנה נשבעתי להשתפר בלימודים

אין לי מושג איך זה קרה, אבל תמיד החברות הטובות שלי היו תלמידות מצטיינות. תלמידות שקיבלו ציונים גבוהים בכל מקצוע, מספרות ועד פיזיקה, מהיסטוריה ועד מתמטיקה. בכל סיום טקס חלוקת תעודות הן היו חוזרות הביתה עם תעודת הצטיינות נינוחות ושמחות. ככה שנה אחרי שנה, אחרי שנה, מבית ספר יסודי, דרך החטיבה והתיכון. יש משהו מאוד מרגיע בתחושה הזו, כשחוזרים הביתה עם תעודה טובה. הידיעה הזו שלא אכזבת אף אחד, שההורים שלך יסתכלו על התעודה ויהיו מרוצים ממך ויוכלו להראות לסבא, לסבתא ולחברים.

חלק מהחברות שלי עבדו קשה מאוד עבור הציונים האלו ולחלקן זה הגיע בקלות יחסית, בלי הצורך ללמוד ולשנן את החומר בבית.

אני הייתי תלמידה בינונית ומטה. במקצועות שאהבתי, למשל היסטוריה וספרות, תמיד קבלתי ציונים טובים ואילו במקצועות ריאליים כמו מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, המצב היה קטסטרופלי. מעולם לא יכולתי להגיש להורים שלי את התעודה ולהרגיש ממש טוב עם עצמי. תמיד ידעתי שהיא לא מספיק טובה.
ההורים שלי לא הופתעו, הם היו מעודכנים במצבי. לרוב הם גם לא כעסו עלי יותר מידי בענייני ציונים ועדיין באיזשהו מקום, כל יום של חלוקת תעודות, היה עבורי יום מדכא, יום שבו אני מאכזבת את ההורים שלי. גם אם הם לא אמרו לי זאת מעולם, ולא ניסו לתת לי הרגשה כזו, אני ידעתי שהכל היה טוב יותר אם הייתי תלמידה מצטיינת.

בכל שנה נשבעתי להשתפר, להשתנות, להתמיד, ללמוד טוב יותר, להשתדל! אבל יש דברים שהיו למעלה מכוחותיי. ברגע שהמורה לפיזיקה הייתה פותחת את הפה, משהו במוח שלי נאטם. המילים שאמרה לא התחברו בראשי למשפטים הגיוניים.

יש במערכת החינוך נטייה להשקיע במצטיינים בפרויקטים מיוחדים שיקדמו אותם ויהפכו אותם למצטיינים אפילו יותר. יש נטייה להקים פרויקטים מיוחדים לילדים מתקשים, ילדים עם קשיים ובעיות ולנסות לגרום להם לא להישאר מאחור. מה אין? אף אחד ככל שידוע לי לא יזם פרויקטים לתלמידים כמוני, בינוניים. וככה התגלגלתי משנה לשנה עם הבינוניות שלי. עד היום, כשאני מגיעה לבתי ספר להרצות על הספרים שלי בפני התלמידים, במשך כמה דקות אני עומדת בשער ומתקשה לעבור דרכו. יש רגע קצר של עצב. בית הספר במשך שנים היה זה שמדד אותי ואת היכולות שלי ולא יצאתי טוב במדדים האלו. נכון, עם ציונים אי אפשר להתווכח, הייתי תלמידה בינונית אבל לא הייתי ילדה בינונית. הייתי ילדה מהממת! ילדה סקרנית, יצירתית, חקרתי כל מיני נושאים שלא נלמדו בבית ספר, קראתי מיליון ספרים, כתבתי עשרות סיפורים קצרים, חלמתי חלומות, ידעתי שאני מסוגלת לעשות דברים יוצאי דופן אבל לא יכולתי להצביע בצורה מדויקת באיזה תחום זה יהיה ולכן בתקופות מסוימות הפכתי לקטנה ושקופה ורק המתנתי בצד לרגע הנכון.

כשהפכתי לאמא, קרה לי משהו מאוד מוזר. במקום להתבגר, חזרתי להיות ילדה קטנה. חזרתי לכל החוויות שהיו לי בעבר. המצב החמיר כשהבן שלי התחיל ללמוד בבית הספר. מצד אחד רציתי לעודד אותו למצוינות, הבן שלי הרבה יותר נבון ממה שאני הייתי בגילו ויש לו פוטנציאל להצליח, מצד שני הרגשתי את כאב הבינוניות בלב. אמרתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי לחסוך לו את המחשבה שהוא מאכזב אותי אם הוא נכשל או מצליח פחות בלימודים.
כמעט כל שבוע אני מוצאת את הזמן להסביר לו שאני אוהבת אותו כמו שהוא, שהציונים שלו לא יגדירו בעיני כמה הוא מוצלח. שאם הוא יחזור עם ציון לא טוב במבחן, שלא יפחד להראות לי אותו, כי אני לא אכעס עליו בגלל ציונים. אני חוזרת ואומרת לו שהדבר היחיד שאעשה אם יתקשה במקצוע כלשהו, זה לעזור לו להבין את טוב יותר החומר.

בינתיים הוא מצליח בכל המקצועות, הציונים שלו מעולים. הוא כל כך לא מייחס לזה חשיבות שגם את ההכתבות באנגלית עם השבחים של המורה, הוא משאיר בתיק. אני מוצאת אותן במקרה מידי פעם כשאני מסדרת איתו את התיק, אבל אני יודעת שכל שנה מביאה את הקושי שלה ואי אפשר לדעת איזה תלמיד הוא יהיה בהמשך. ואני יודעת עוד משהו, ללמוד תמיד אפשר, להשלים חומר, להשלים בגרויות, אבל אף אחד לא יחזיר לו את הילדות. אי אפשר להחזיר לאחור את התקופה החשובה הזו בה נבנה הקשר בין ילד להורים שלו.

אין לי רצון לבזבז את הזמן שלנו יחד בריבים שקשורים ללימודים גם אם כל התעודה שלו תהיה עם ציונים איומים (כמובן שאעזור לו ככל יכולתי להתגבר על הקשיים).

אסיים בסיפור קצרצר. לפני די הרבה שנים ניגשתי לבגרות במקצוע שהיה לי קשה להתמודד איתו. היה ברור שאני הולכת למבחן סתם כי אין מצב שאני עוברת. ואכן ניגשתי למבחן, לא הבנתי שום דבר מהשאלות ובטח שלא ידעתי לענות עליהן. אחרי שעתיים יצאתי עם האישור שנבחנתי ובדיכאון איום, עם תחושה שהחיים לא שווים (הרי כל הזמן אמרו לנו שבלי ציונים טובים לא נצליח בחיים). חזרתי הביתה, סגרתי את הדלת, נשכבתי במיטה ובכיתי. פתאום הגיעה לבקר אותי קרובת משפחה, מרשה גורן (אחת המורות הטובות שיש ללימוד אנגלית) עם חבילה ביד, ארוזה בצורה מאוד יפה. "תיארתי לעצמי שתהיי עצובה אחרי המבחן. חשבתי עליך ורציתי לעודד אותך. המבחן הזה לא יקבע כלום להמשך חייך. רק חשבתי שכדאי שמישהו יגיד לך את זה". באותו רגע הפסקתי לבכות. היום אני יודעת שהיא צדקה.

הילדים שלכם חוזרים מבית הספר עם תעודה? לפני שאתם פותחים אותה, תחבקו אותם. תגידו להם שלא משנה מה כתוב שם בפנים אתם אוהבים אותם. שאם משהו מפריע או קשה להם הם יכולים לבקש עזרה, ושאתם לא מאוכזבים. ואם אתם כן מאוכזבים? לכו לפסיכולוג. הילדים שלכם לא נולדו כדי להגשים את החלומות שלכם.

"השופט" / שי אספריל, הוצאת עם עובד

ספר השופט, מדור מאירה

גיבור הספר הוא אריאל, שופט, רווק, שילדותו עוברת עליו בצלו של סוד גדול, סוד שמסתתר בשתיקתה של אמו, סוד שקשור לאביו. הוא, כילד, מדמיין אותו, חולם עליו, מאדיר את דמותו הדמיונית ובמקביל מדמיין כיצד יתעמת מולו, יוכיח אותו על נטישתו, תוהה מי הוא. השתיקה של אמו נשברת רק כשהוא מתעמת עמה כשהיא על ערש דווי בגיל צעיר, ואז, ממש לפני מותה, היא מספרת לו שאביו הוא ערבי מעכו.
אריאל התגייס ליחידה מובחרת, סיים בהצטיינות לימודי משפטים, התמחה בבית המשפט העליון, עבד בסנגוריה הציבורית, שמר על קשר קורקטי עם אביו הערבי, עבר לפרקליטות ואז הגשים חלום והתמנה בגיל 38 לשופט בבית משפט שלום, עם שאיפה גדולה להתקדם עד לבית המשפט העליון. הוא לא נרתע מהעובדה שאביו ערבי ולהיפך. מאמץ עובדה זו כמנוע אפשרי לקידומו ואף מחליף את שם משפחתו לאריאל בן אליאס.
במישור הרומנטי, כרווק הולל כל חייו, הוא משתדל להתרחק מצרות, אך ממשיך לצאת עם נשים, את רובן הוא מכיר באתרי שידוכים אינטרנטיים. ואז הוא עושה את טעות חייו ולא נזהר. הוא מכיר דרך אתר היכרות אישה נשואה (פלוס ילד) ושמה סו. לא יפיפייה מדהימה, לא סקס פנטסטי, ובכל זאת הקשר נמשך… ואז, כשבעלה בחו"ל, לדבריה, שניהם יוצאים לשחות בים. והים גועש. שניהם נסחפים. הוא ניצל אך סו טובעת.
לא אעשה לכם ספוילר ענקי. אריאל מוצא עצמו לכוד. הוא לא עבר על שום חוק, ברור שהשערורייה תחסל את הקריירה שלו, אז הוא מעלים ראיות, ומקווה שהסיפור יעלם מעצמו. לכאורה, כפי שנוהגים לומר משפטנים, זה כך. הוא מקודם לבימ"ש המחוזי, ועובר לדון בתיקים אזרחיים. שגרה.
לכאורה, אמרנו?
תיק סכסוך על משמורת של ילד מגיע לדיון בפניו. הסכסוך בין אבי הילד להורי אשתו ז"ל, שמתה בטביעה בים. העבר חוזר לרדוף אותו. מישהו מאיים לחסל לו את הקריירה, ולנקום בו. האם על ידי חשיפת הרומן האסור? הטביעה? חכו ותראו. הסיום בלתי צפוי לחלוטין.
ספר מורכב, כתוב היטב ומפתיע.