מאירה ואבישי עם כראמל
מאירה ואבישי עם כראמל

חשבו שאני משוויצה, שאני מתחנפת, שאני מנסה בכוח שיאהבו אותי

שמתי לב שהרבה מאוד אנשים לא יודעים לקבל מחמאות כמו שצריך, להרבה אנשים לא נעים לספר על דברים טובים שהם עושים. אז יש לי כמה דברים לספר להם. מניסיון אישי

פורסם בתאריך: 13.2.19 13:57

בגיל 21 התחלתי לעבוד בחנות ספרים. מהרגע הראשון הרגשתי שזו אהבת אמת. כמעט מידי יום אחרי שש שעות של משמרת, המנהלת הייתה צריכה להזכיר לי ללכת הביתה כי הגיעה השעה להחלפת משמרות. עשיתי בחנות המון דברים טובים. אני זוכרת שיום אחד ניגשתי למחלקת הנוער, המחלקה האהובה עלי, שהתפרסה על פני כשבעה מטרים, וסידרתי את כל הספרים בה מחדש, לפי סגנונות, לפי שמות המשפחה של הסופרים, הכנתי שלטים יפים, המלצות צבעוניות ובולטות והדבקתי קטעי מידע מעניינים. ואז, לאחר כמה ימים, הגיע המנכ"ל, ראה את המחלקה, התרשם, התפעל והחמיא למנהלת. המנהלת אמרה תודה רבה ולא הזכירה את שמי בשום שלב למרות שהייתי נוכחת בסיטואציה. נעלבתי, אבל לא אמרתי מילה, לא לו, ובטח לא לה.

שנה לאחר מכן, הפכתי למנהלת של אותה חנות. לפעמים הרגשתי שאני עושה דברים מאוד יפים במסגרת העבודה אבל אף אחד לא יודע מהם. החלטתי לצלם תמונות ולשלוח לאחראים עלי. כשהרגשתי שיש תוצאות מיוחדות למעשים שלי, דאגתי לשלוח את המידע למנכ"ל החברה. היה לי חשוב שידעו מי אני ומה אני עושה.

היו כאלו שלא אהבו את ההתנהגות שלי. חשבו שאני משוויצה, שאני מתחנפת, שאני מנסה בכוח שיאהבו אותי, אבל אני בסך הכל רציתי לזכות בהערכה על העבודה הטובה שלי. התעלמתי מכל ההערות הלא נעימות, והמשכתי הלאה.

לפני כמה ימים חברה שלי סיפרה לי כמה היא עובדת קשה אבל אף אחד לא מעריך אותה על מאמציה. היא סיפרה לי על הצלחות מדהימות של פרויקטים באחריותה, שאף אחד מהמנהלים הבכירים לא יודע על קיומם. הצעתי לה לשלוח מייל עם פירוט למנהל הישיר שלה, אבל היא סירבה. "השתגעת?", היא צחקה. "מי עושה דבר כזה? מה יחשבו עלי אם אשלח מיילים כאלו?".

"יחשבו שאת עובדת טובה ודואגת לעדכן את כולם בנעשה במחלקה שלך", עניתי. אבל היא לא יכלה לחשוב על האפשרות שבה היא תשלח הודעות עם שבחים לעצמה. "לא עושים דברים כאלו", היא חזרה על המשפט הזה שוב ושוב. ואף מילה שאמרתי לא יכלה לשכנע אותה אחרת.
מאיפה המחשבה הזו מגיעה?, ניסיתי להבין. למה אנחנו לא מסוגלים לספר לעולם על דברים טובים שאנחנו עושים?

עד גיל 35 לא ידעתי לקבל מחמאות. בכל פעם כשמישהו החמיא לי על המראה החיצוני שלי, באופן אוטומטי הייתי מנסה להקטין את המחמאה: "השמלה הזו? תודה אבל היא מאוד משמינה אותי מהצד", "התספורת? באמת? לא עשיתי כלום. נרדמתי בלילה עם שיער רטוב", "לא, לא ירדתי במשקל, אלו פשוט המכנסיים, אני בקושי נושמת איתם. אם תראי אותו בבגדים הרגילים שלי תראי שבכלל עליתי 3 קילו".

זה אמנם לא מסתדר עם האובססיה שהייתה לי להודיע לבוס שלי על כל דבר טוב שעשיתי, אבל זאת עובדה, לא ידעתי לקבל מחמאות שלא קשורות לעבודה. לקח לי המון זמן לדעת לשמוע את המחמאה, לחייך ולומר תודה. זה היה תהליך ארוך עם עצמי ואני שמחה שעברתי אותו.

שמתי לב שהרבה מאוד אנשים לא יודעים לקבל מחמאות כמו שצריך, להרבה אנשים לא נעים לספר על דברים טובים שהם עושים, להרבה אנשים לא נעים לשווק את עצמם או את העסק שלהם, כי שיווק נחשב משהו שלילי, אגרסיבי שלא נעים להתעסק בו. ניסיתי להסביר לחברה שלי ובכלל לעוד אנשים שבאים להתייעץ איתי על הספרים שכתבו או על הסדנאות שהם מנסים לקדם, שאם לא נספר לאחרים על הדברים הטובים שיש לנו להציע לעולם, יקרה דבר מאוד פשוט: הם לא ידעו.

איך היו יודעים לקדם אותי לתפקיד 'מנהלת הדרכה' אם לא הייתי מספרת לממונים עלי, על מערכי השיעור שבניתי לעובדים שלי בנושאי מכירה, שרות לקוחות ונושאים ספרותיים? איך היו יודעים לשלוח לסניף שניהלתי מנהלים חדשים להדרכות? כשמנהל שעבר אצלי הדרכה, היה מודה לי על הסבלנות ועל ההשקעה שלי בהדרכה שלו, אמרתי לו שאני אשמח אם הוא יגיד את המילים החמות גם למנכ"ל. הייתה לי מטרה – להתקדם לתפקיד בכיר בארגון שבו עבדתי ואותו אהבתי. אני די בטוחה שאם לא הייתי מיח"צנת את ההצלחות שלי בתחום הניהול, לא הייתי מתקדמת. גם היום כעצמאית, אם אני זוכה להצלחה, אני כותבת עליה בדף הפייסבוק שלי. מובן שאני מנסה לכתוב את הדברים כך שהם יעניינו את הקוראים ויעוררו אצלם השראה.

לפני כמה ימים הגעתי לבית ספר למפגש סופרת. אחת המורות ניגשה אלי בסיום המפגש והחמיאה לי: "תדעי לך שהיו אצלנו המון סופרות, אבל אף פעם הילדים לא ישבו כל כך מרותקים. את מאוד טובה בעבודה שלך".
ואז קרה לי דבר מביך מאוד. במקום לומר תודה, נפלט לי בטעות: "כן. אני יודעת".

שניה לאחר מכן קלטתי מה אמרתי ומיד התנצלתי. לא הבנתי מאיפה המשפט הזה הגיע. הרגשתי ממש לא נעים בעקבות התשובה הספונטנית הזו. אבל במכונית, בדרך הביתה, כשנזכרתי בילדה הקטנה שהייתי, זו שלא אהבה את עצמה, זו שחשבה שהיא לא מספיק טובה ולא תצליח בשום דבר אף פעם, הייתי מאוד גאה בזה שלראשונה בגיל 40 יצא לי משפט כזה מהפה בטבעיות. הבטחתי לא לחזור עליו בקול רם, רק לעצמי מידי פעם בלב. זה אולי לא נשמע טוב, אבל תאמינו לי שצריך גם את זה מידי פעם.

 

מה הסיפור שלך / רענן שקד ועומר ברק

מימין: רענן שקד ועומר ברק מדור מאירה

מימין: רענן שקד ועומר ברק מדור מאירה

לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לכתוב ספר אבל משהו עוצר אותנו. או שאנחנו לא יודעים איפה להתחיל או שאנחנו חושבים שאולי אין טעם, כי אנחנו לא מספיק מעניינים.
לפעמים יום השראה אחד יכול לשנות לנו את דרך המחשבה. הרשו לי להמליץ לכם על יום כזה עם העיתונאי רענן שקד ויוצר הסדרה המעולה 'בלתי הפיך', ועם הסופר הנפלא עומר ברק שספרו 'לחוץ חתונה' היה בין הספרים הנמכרים בישראל בשנת 2017 (בקרוב הסרט).
איפה מוצאים השראה? מהם שלושת העקרונות שהופכים כל סיפור לסיפור מנצח? איך גורמים לאנשים להתעניין בסיפור האישי שלנו? אלו רק חלק קטן מהנושאים שיעלו בסמינר בן החמש שעות.
איפה: רחוב שושנה פרסיץ' 3 תל אביב – חניה בשפע.
מתי: יום שישי 1.3.2019 09:00-14:00.
איך קונים כרטיסים? חפשו בפייסבוק: כיתה קטנה – סדנאות כתיבה און ליין עם עומר ברק ורענן שקד.

 

סטטוס לשבת: מותה של כרמן

אבישי

אבישי

אני צופה בטלוויזיה עם אבישי (בן 9) באופרה כרמן. כרמן מתה באכזריות בסוף.
אני: אתה בסדר אבישי?
אבישי: את שואלת בגלל המוות של כרמן?
אני: כן, כי אתה מכיר את היצירה כבר כמה שנים אבל מעולם לא סיפרתי לך על הסוף שלה.
אבישי: אני יודע שכרמן מתה כבר מגיל 4. לא סיפרתי לך שאני יודע כדי שלא תתעצבי.

לטורים נוספים של מאירה ברנע גולדברג כנסו כאן


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הנושאים החמים בפתח תקוה?

הורידו את אפליקציית "מלאבס" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "מלאבס" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"


הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר