לרוב טיול בחו"ל נחשב כדרך המשמחת ביותר להעביר את החופשה המשפחתית בקיץ. ועדיין, ברשתות החברתיות, אני נתקלת בסטטוסים רבים שמתארים את הסבל והעינוי שעוברים הורים עם ילדיהם בחו"ל. לא פעם אני קוראת שאלות שאנשים כותבים בסגנון: "אני טסה לאירופה עם שלושה ילדים לשבועיים. איך שורדים את זה?". או שאני רואה תמונה של משפחה מאושרת ליד מגדל פיזה ומתחת הסבר: "אל תתנו לחיוך להטעות אתכם, הילדה צעקה שעתיים, רבנו וצרחנו אחד על השני כל היום".
כשאני קוראת את הסטטוסים האלו שמספרים כמה אנשים סובלים בחו"ל עם המשפחה שלהם, זה מעציב אותי. אנשים משקיעים זמן וכסף בתכנון החופשה המושלמת ובסוף היא הופכת לעונש. המשפחה שלי לא מושלמת, גם אצלנו יש ויכוחים וריבים ועדיין יש משהו מאוד מגבש ומשמח בטיסה משפחתית.
נתחיל מזה שאצלי שום דבר לא מובן מאליו. בגיל שנתיים וחצי הבן שלי אובחן כאוטיסט ובכלל לא האמנתי שאוכל לטוס איתו או בלעדיו לחופשה. אני חושבת שאולי מכאן הכל מתחיל ונגמר, תחושת התודה על הקיים. כל טיסה לחו"ל עם אבישי, נחשבת בעיני כפלא ולכן היחס שלי לכל החוויה מראש קצת שונה.
מעבר לעובדה הזו, אני חייבת לציין שאני, כמו רבים מהחברים שלי, ובטח כמו מרבית הקוראים כאן, עובדת קשה. כשאני יוצאת לחופש, יש לי ציפיות מאוד גבוהות כי אני מבינה שיש לי זמן מוגבל לצבור כוחות להמשך. אין לי שום כוונה לסבול או לריב בחופש, אין לי כוונה לבזבז אותו.
אז איך עושים את זה? איך יוצאים לחופשה משפחתית ועוברים חוויה טובה ומהנה, כזו שנצרבת בזיכרון לאורך שנים?
לפני שאבישי נולד, יכולתי לטוס לחו"ל בלי לתכנן דבר. היום זה לא עובד ככה. כשאנחנו טסים כמשפחה, חובה לבצע תיאום ציפיות בין הנוסעים, גם אם מדובר בילדים קטנים.
כשאנחנו מחליטים לאן נטוס, ההחלטה היא משפחתית. יש שיחות ארוכות בבית בהן אנחנו כהורים מסבירים לאבישי מהן האופציות ומה השיקולים שעומדים מאחוריהן. בדרך כלל אנחנו נשארים עם שלוש אפשרויות שיכולות לבוא בחשבון ומכאן הדיונים ממשיכים. כל אחד מבני הבית בודק מה בדיוק מעניין אותו לראות או לעשות באותו המקום. כשאבישי (בן תשע), היה קטנטן, היינו מסבירים לו מה יכול לעניין אותו והוא היה חלק בלתי נפרד מההחלטה. ההחלטה לאן טסים מסמלת עבורנו את תחילתו של הטיול, הגיבוש סביב האירוע נוצר בשלב הזה.
אבישי ואביו חנן בחופשה
לאחר שבחרנו את היעד, כל אחד כותב מה הכי חשוב לו בטיול. אבישי למשל אוהב מאוד מוזיאוני אומנות והוא נכנס לאינטרנט על מנת לבדוק אילו תמונות מפורסמות מוצגות במוזיאונים האלו. לפי זה הוא מחליט באיזה מוזיאונים הוא רוצה לבקר. הוא גם אוהב מוזיאוני שעווה. אם יש סניף של 'מאדם טוסו' באזור, אנחנו יודעים שאין מצב שלא נבקר שם כי זה הכיף שלו בטיול. אני כמו קלישאה מהלכת, בודקת באיזו עיר יש סניף גדול של "פריימרק" או חנות של "דיסני" והאם יש לי עניין במקום מבחינה היסטורית. בעלי הוא האיש שאחראי על ההפתעות בטיול. הוא זה שיבדוק לנו איזה הופעות, הצגות, קונצרטים וחגיגות מתקיימים באזור והוא זה שידאג לאסוף עבורנו מידע מעניין על טירה עתיקה עם סיפור מיוחד מאחוריה או פסל שאסור לנו לפספס.
לאחר שכל אחד הדגיש מה הכי חשוב לו בטיול, אבישי הבין שהוא יבוא איתי לחנויות בגדים למרות שהוא סובל שם, אני הבנתי שלא בורחים מהמוזיאון אחרי שעה לחנות המזכרות, בעלי יודע שאבישי ואני אוהבים בריכה ושעשועי מים למרות שהוא סובל במקומות כאלו ויצטרך לשבת בצד, לשעשע את עצמו עם ספר לפחות חצי יום, ואבישי ואני מודעים לעובדה שאבא אוהב לשתות קפה בכיף שלו בעיר העתיקה (כן, באירופה שהיא היעד המועדף עלינו, תמיד יש עיר עתיקה), אנחנו חושבים מה הלאה, כל דבר שיכול להתאים לשלושתנו. אנחנו מכינים רשימה שאולי נשתמש בה ואולי לא, אבל כזו שתעזור לנו בעת הצורך. הרשימה מורכבת ממקומות שיש בהם סיכוי רב שאבישי יאהב להיות בהם.
אנחנו יודעים שיש משפחות שמעדיפות טיולים ספונטניים. עם ילדים אוטיסטים זה פחות עובד ובכלל גם בלי האוטיזם, נראה לי שרוב הילדים יהיו רגועים יותר אם ידעו מראש מה צפוי להם בטיול. אנחנו מכינים לאבישי פנקסים למוזיאונים בהם נבקר, בכל פנקס יש תמונות של יצירות אמנות חשובות אותן יוכל לפגוש במוזיאון, אנחנו מספרים לו בקצרה סיפורים מעניינים על ההיסטוריה של המדינה בה נבקר, על אישים חשובים שתרמו לה, שכאשר הוא יפגוש אותם במוזיאוני השעווה או בפסלים ברחוב, הוא יתרגש כי יבין למה הם שם.
אנחנו מכינים רשימה לאן נרצה ללכת בכל יום, אבל יודעים שהכל נתון לשינוי כי אף אחד לא רודף אחרינו. גם אם נגיע לפריז ולא נראה את מגדל אייפל, לא קרה שום דבר, תמיד נוכל לחזור לשם בטיול הבא. למעשה לא פעם חזרנו לערים בהן ביקרנו כשלא חשנו תחושת מיצוי בפעם הראשונה. לאבישי יש שלל קיבעונות. האוטיזם לא נשאר בארץ כשטסים לחו"ל, ואם אנחנו מודעים לזה וזורמים איתו אז אין אכזבות. אני יודעת שיש ימים שאבישי ירצה לבלות שעות ארוכות אחר הצהריים במלון במקום לטייל. בכל פעם כזו בעלי ואני במקום להתעצבן על הזמן המבוזבז, מחליטים מי נשאר איתו בחדר ומי יוצא לשוטט עם עצמו להנאתו.
כשאנחנו מגיעים לחו"ל, בשביל שהטיול יעבור כמו שצריך, יש כללים שכל אחד מבני המשפחה מבין אותם מראש ועדיין אנחנו ההורים, יודעים שהאחריות בעיקר על הכתפיים שלנו ושאנחנו צריכים לוותר יותר ולכעוס פחות. אני לוקחת אחריות על האושר שלי ושל המשפחה בטיול. תיאום ציפיות זה הכלל הראשון ולאחר מכן פשוט צריך להחליט שלא משנה מה יקרה, דבר לא יפריע לנו, כי זו בדיוק מהות החופש.
משפט חוזר / הצגה למבוגרים תיאטרון גשר
משפט חוזר – יחצ תיאטרון גשר
לא פשוט לקום מהספה, להתאפר, להתלבש, למצוא סידור לילדים, לצאת מהבית, לנסוע עד יפו, למצוא חניה ולהגיע לתיאטרון גשר. יותר קל להירדם שוב מול הטלוויזיה, אבל לפעמים יש סיבה מוצדקת. ההצגה שכתבו ליעד שהם ועוזי וייל שווה את זה. מאה דקות של הנאה גדולה והפתעות קטנות (הפתעות שהכינו האחראים על הווידאו ארט).
המחזה מבוסס על ספר מתח שהיה רב מכר גדול שכתב ליעד שהם, אבל מתרחק דיו מהעלילה על מנת להפתיע גם את מי שכבר קרא את הספר וחושב שהוא יודע הכל.
בחורה נרצחת בשלוש דקירות סכין בביתו של יזם הייטק מצליח, עידו גונן. אלי נחום, חוקר משטרה על סף פרישה, חושד בו שהוא הרוצח אך מהר מאוד העלילה מקבלת תפנית ואז … העלילה מממשיכה להתפתל ולהפתיע.
מחזה בלשי מותח שמצליח מצד אחד להצחיק ומצד שני להכניס את הקהל לנבכי נפשו של החוקר שמסוכסך עם עצמו בעקבות אירוע טרגי מעברו ששינה את חייו.
כמי שקראה את הספר, לפני הצפייה בהצגה לא הצלחתי להבין כיצד ניתן לעבד את הסיפור המורכב למופע בימתי, אבל לאחר שצפיתי בה כל מה שנותר לי זה להסיר את הכובע בפני תיאטרון גשר וצוות היוצרים.
סטטוס לשבת: אשתי תשמור על הילדים
אבישי: חבל שאשתי לא תוכל לטוס איתי אף פעם ותצטרך להישאר לשמור על הילדים.
אני: שהילדים יטוסו איתכם.
אבישי: מה פתאום. ילדים בחו"ל זה מעצבן. אני אצטרך להקשיב להם כמו שאתם מקשיבים לי.
