מאירה- מכתב מבית החולים
מאירה- מכתב מבית החולים

"רק כשחזרתי לסיוט של חיי הבנתי שהייתי עושה הכל שוב בשביל הבן שלי". המדור של מאירה ברנע גולדברג

כבר בצעדים הראשונים במסדרונות "היחידה לפוריות והפריה חוץ גופית" חשתי כיצד הדיכאון משתלט עליי. כמעט עשר שנים עברו מהפעם האחרונה שנאלצתי לשהות בחדר ההמתנה ונראה כאילו כלום לא השתנה

פורסם בתאריך: 10.8.17 19:28

השבוע נאלצתי להתמודד אחד הסיוטים של חיי ולחזור אל בית החולים ל"יחידה לפוריות והפריה חוץ גופית". לא, זה לא מה שאתם חושבים, אין לי כוונה לעבור שוב טיפולי פוריות, הגעתי למקום בעקבות מכתב שקבלתי המבהיר לבעלי ולי שאנחנו חייבים להתייצב בבית החולים ולתת הוראה ברורה בחתימתנו, מה בכוונתנו לעשות עם העוברים המוקפאים שלנו הנמצאים ביחידה. האם אנחנו מעוניינים להמשיך לשמור על העוברים בהקפאה לחמש שנים נוספות (בתשלום), האם אנו מבקשים שיופשרו (מילה יפה להשמדה) או שברצוננו לתרום אותם למדע.

ניסיתי ככל יכולתי להימנע מלהגיע אל המחלקה, אך הפקידה הודיעה לי בצורה מאד ברורה שאני חייבת להגיע עם בעלי ולחתום בפני רופא על החלטתנו.

אז הגענו ותוך שניות, כבר בצעדים הראשונים במסדרונות המחלקה חשתי כיצד הדיכאון משתלט על תודעתי. כמעט עשר שנים עברו מהפעם האחרונה שנאלצתי לשהות בחדר ההמתנה ונראה כאילו כלום לא השתנה. הכיסאות הכתומים אפורים, התמונות השמחות על הקיר, מסכי הטלוויזיה.

שפע הדמעות שהזלתי במקום הזה יכלו למלא את הכנרת ומגיליונות ה"לאישה" שקראתי שם בהמתנה לתורי שנדמה שלעולם לא יגיע, ניתן לבנות מגדל שיעבור בגובהו את מגדלי עזריאלי.

כל כך רציתי תינוק, הייתי מוכנה לעשות הכל עבור המטרה הזו. לדקור את עצמי כל יום בבטן, לקחת תרופות שגרמו לי להיכנס לדיכאון והגדילו את הסיכוי שלי לחלות בסרטן, להודיע לבוס שלי כל בוקר שאני מאחרת ושאין לי מושג מתי אגיע לעבודה, לוותר על מותרות שהייתי רגילה אליהן על מנת לרכוש זריקות יקרות, לתת לכל מיני רופאים לגעת בי בכל מיני מקומות שלא ידעתי בכלל על קיומם.

הדלת נפתחה. נכנסתי לאותו חדר בו האחות הודיעה לי בפעם הראשונה שאני בהריון כבר אחרי הטיפול הראשון. אותו הריון שאחרי שלושה ימים נפל. למרות שהחדר עבר שינוי, זכרתי בדיוק איפה ישבתי. "למה אמרת לי שאני בהריון?", שאלתי אותה ממררת בבכי. "יכולת להגיד לי שהבדיקה הראשונית לא קובעת כלום ורק עם הבטא תכפיל את עצמה זה אומר שההיריון באמת קיים. לא ידעתי את זה". היא לא ענתה לי ויצאה  מהחדר ואני ניגבתי את הדמעות, נכנסתי למכונית וישבתי שם שעתיים וחצי סתם ככה בוהה, מנותקת מהעולם.

"בואי לחדר השני בבקשה", אמרה לי רופאה נחמדה והכניסה אותי ואת בעלי לחדר. היא החלה להסביר לנו על כל אחת מהאופציות. "את לא צריכה הסביר לנו", קטעתי את דבריה. "כבר קיבלנו החלטה".
"אין בעיה חמודה, אני רק אסיים כי אני מחויבת להסביר".

"חמודה", ככה קראו לי כולם בזמן טיפולי הפוריות. כמעט אף אחד לא קרא לי בשמי. בזמן שהיא דיברה נזכרתי בפגישה אחרת שהייתה לי עם רופא אחר, כאן ממש בחדר הזה. הגעתי אליו עם דימום. "די חמודה. אין מה להילחץ. זה לא בהכרח אומר שההיריון הגיע לסיומו. בואי נעשה בדיקה עוד יומיים". ההיריון השני אכן הגיע לסיומו.

אני חייבת לצאת מהמקום הזה. חשבתי לעצמי. בעלי קרא את מחשבותיי וליטף את צווארי בידו. "אמא. משעמם לי", הסתכלתי על הבן המהמם שלי שהגיע אתנו, בכל זאת חופש גדול. "אני רוצה ללכת מכאן".

אם מישהו היה מספר לי על הסוף הטוב הזה, אולי היה לי יותר קל להגיע למחלקה כל יום, אבל אז הייתי על סף ייאוש. אני זוכרת שהייתי מגיעה בחמש וחצי בבוקר למסדרון לקחת מספר לבדיקות על מנת להיות ראשונה, אולי הפעם אצליח לא לאחר לעבודה. וגם אז הסתבר שהיו כאלו שהגיעו לפני.

לאחר מכן הלכתי לארומה, הייתי ממתינה עוד שעתיים בערך עד שהמחלקה נפתחה וניתן היה להתחיל בתהליך. כל פעם נשבעתי לעצמי שזה השוקו והקרואסון האחרון שלי, כי גם ככה השמנתי ותפחתי כתוצאה מהתרופות והטיפולים הכושלים. כשהגיעה השעה כל הבנות רצו מהר ונעמדו על יד הדלת. כמעט אף אחת לא ישבה בחדר ההמתנה של האולטרסאונד מכיוון שלא הייתה אפשרות לעקוב אחרי התור. בכלל, אי אפשר היה לדעת איזה מספר נכנס. כששאלנו את האחראית במקום איך יודעים לעקוב אחר סדר המספרים בתור, היא תמיד משכה בכתפיים. עניין אותי האם הם הוסיפו שם צג, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי למצב בו אני נכנסת שוב לחדר שכל כך שנאתי.

אחרי 20 דקות כשהודענו לרופאה מה יש בכוונתו לעשות עם ה"מוקפאים" שלנו, יצאנו שלושתנו מהבניין הזה שעשה לי כל כך רע בנשמה והלכנו למקום הכי שמח ונפלא בבית חולים בילינסון. המוזיאון לאמנות בקומת הכניסה של מגדל גור שאשא, תרומתו המופלאה של פלאטו-שרון. כשהבן שלי בן השבע עבר וקיפץ מתמונה לתמונה ישבתי בצד והבטתי בו, החיוך חזר סוף סוף לפניי. בשבילו הייתי עושה הכל מההתחלה גם עוד מיליון פעם. אבל רק בשבילו.

השכנים מאת עינת צרפתי

השכנים מאת עינת צרפתי

כלבלבי הצפון הפראי / כתב פיליפ ריב, איירה: שרה מקינטייר, הוצאת עוץ

האגדה מספרת על ילדה אמיצה בשם אוקה שחצתה את מצולות הקראקן, בקור הגדול פגשה חמישים סוגי שלג, גלשה עד פסגת העולם, שם פגשה את אבי השלג הזקן שהגשים לה משאלה. כששוב בא החורף והפך את הים לקרח, כל הצעירים האמיצים בצפון רצו להגיע אליו על מנת שיגשים את משאלותיהם. שנים עברו וחלפו, זה היה כל כך מזמן עד שאפילו סבא של סיקה לא זכר את כל הפרטים, אבל זה לא מה שיעצור אותה ואת החבר החדש שלה שן מלהתמודד במרוץ החורף ולנסות להגיע ראשונים לאבי השלג ולבקש משאלה. לצמד שן וסיקה יש מה שאין לאף אחד – שישים ושישה כלבי פאג! כלבי פאג??? אתם בטח שואלים, זה בסדר, גם הפקחים ויתר המתחרים הופתעו מאד ומהרגע בו נשמעה יריית הפתיחה למרוץ, ההרפתקה הגדולה של חייהם התחילה. ספר הרפתקאות משעשע ומפתיע בתרגום לעברית של גילי בר הילל האחת והיחידה (המתרגמת של סדרת "הארי פוטר"). הספר מנוקד ומתאים לתלמידי בית ספר יסודי הקוראים עם ניקוד ולאוהבי כלבים.

כלבלבי הצפון הפראי מאת פיליפ ריב

כלבלבי הצפון הפראי מאת פיליפ ריב

השכנים / כתבה ואיירה עינת צרפתי, הוצאת כתר

ספר שכולו חגיגה צבעונית, מפתיעה ועליזה של דמיון ויצירתיות. ילדה קטנה עולה במדרגות לביתה וחולפת על פני שבע דלתות. באמצעות משפט אחד היא מאפשרת לנו לדמיין מה מסתתר מאחורי כל דלת שם מתחיל הקרנבל האמתי בכל פעם מחדש. מהשודדים שמתמחים באוצרות מהתקופה הפרעונית, דרך משפחת לוליינים, צייד שגר בדירה עם נמר המחמד שלו, שודד ים  ובת ים מאוהבים. הרפתקה שמתחילה בקומה הראשונה ומסתיימת בקומה השביעית עם עוד הפתעה אחת אחרונה…
מקסים!! לא כל מאייר יודע לכתוב, וזה הגיוני, אבל כשסופר יודע לאייר בחינניות וכשרון את הטקסט שכתב בעצמו, ברור שייצא ספר ייחודי וקסום.
מגיל 3 עד 120

אהבה בכל הכנות

סטטוס לשבת
אבישי: אמא, אני הכי אוהב אותך בעולם.
אני: אתה אומר לי את זה רק כי הסכמתי למה שביקשת?
אבישי: נכון.
#כנות

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר