כשאני שואלת אנשים מבוגרים מה הם זוכרים מהתקופה בה למדו בבית הספר, אני מגלה שלרוב הם לא זוכרים מה לימדו אותם אלא איך הם הרגישו שם.
אני זוכרת בעיקר כעס. אני זוכרת מנהלת זועפת עומדת בשער הכניסה, אני זוכרת פחד גדול מהמורה ללשון שאף פעם לא ראיתי אותה מחייכת. אני זוכרת ספרייה שלרוב הייתה סגורה, אני זוכרת כמה לא נעים היה לעמוד בפינה ואיך פעם אחת הוציאו אותי מהכתה, המסדרון היה ללא חלונות, ירד גשם, נשבה רוח חזקה, המעיל שלי היה בתוך הכתה ולאחר שביליתי שם שעה, חליתי.
אני די בטוחה שהיו גם ימים טובים, אולי המורה ללשון כן חייכה מתישהו? אבל הרושם החזק ביותר שנצרב בתודעה שלי הוא שמעולם לא העזתי להסתכל בעיניה של המנהלת.
לפני כמה ימים נסעתי עם הבן שלי לחיפה. עמדנו יחד בתצפית יפה למפרץ ואמרתי לו "אתה יודע שלעיר חיפה יש כמה שמות?". כשסיימתי לומר את המשפט התפוצצתי מצחוק. לראשונה מזה שנים רבות צץ בראשי זיכרון טוב מבית הספר היסודי. נזכרתי במורה אחת שכן אהבתי. באחד הימים היה לנו מבחן במולדת על חיפה.
סיימתי לענות על השאלות תוך זמן קצר ויצאתי החוצה. המנהלת ראתה אותי בחוץ וכעסה. היא החזירה אותי לכתה ורצתה לראות את המבחן שלי.
השאלה הייתה: שמות רבים יש לעיר לחיפה. כתוב שלושה מהשמות והסבר. אני כתבתי כך: "עיר נמל כי יש בה נמל, עיר תעשיה, כי יש בה תעשיה מפותחת ועיר מפרץ כי יש בה מפרץ".
המנהלת התעצבנה עוד יותר ואמרה שלא הסברתי בצורה טובה מה הסיבה לשמות.
המורה הסתכלה על המבחן שלי ואמרה לה שלדעתה עניתי נכון ואין לה בעיה עם התשובות. הן התווכחו מספר שניות על הנושא ובסופו של דבר קבלתי מאה במבחן ועד היום בגיל 41 אני זוכרת את שמותיה של העיר חיפה.
מכל לימודי בחטיבה אני זוכרת את שנת 1992 כשנה מיוחדת. במשרד החינוך הוחלט לציין את שנת ה-500 לגירוש ספרד. לצורך העניין הופסקו הלימודים במתכונת הרגילה והכתות הוסבו לחללי למידה שונים באופן שקשור לגירוש ספרד. ספרד בספרות, בגאוגרפיה, בהיסטוריה. חקרנו את הנושא מזוויות שונות, מאקטואליה ועד אמנות ותרבות. עבדנו בקבוצות קטנות, הכתות בבית ספר קושטו ועוצבו בהתאם לכל נושא שלמדנו באותו היום. אני זוכרת את תחושת השמחה שאיתה הגעתי לבית הספר באותם שבועות. כל יום היה מפתיע, מסקרן ומאתגר, אבל ברגע שסיימנו ללמוד את הנושא הכול חזר להיות שוב אפור ודוחה.
מאחר וכסופרת אני מגיעה מספר פעמים בשבוע לבתי ספר ברחבי הארץ למפגשים עם תלמידים, החלטתי להילחם בתחושות הלא נעימות שעולות בי בכל פעם כשאני מגיעה לבתי ספר. החלטתי להכין רשימה של הדברים הכי טובים שקרו לי שם. לחשוב על האירועים המשמחים שעברתי באותה תקופה.
לקח לי הרבה זמן לגבש רשימה כזו. בהתחלה קפצו לנגד עיני בניגוד לרצוני עוד ועוד אירועים שליליים. סיפורים בהם הרגשתי שנעשה לי עוול כמו בפעם שעידו נשך אותי כל כך חזק בכתף עד שהשיניים שלו עברו את הסווטשרט העבה, החולצה והגופייה והשאירו סימני שיניים ברורים על הכתף שלי, אני בעיקר זוכרת שהמורה התעלמה מכך. נזכרתי גם בפעם ההיא שהמורה הכריחה אותי לגשת לפתור תרגיל על הלוח למרות שאמרתי לה שאני לא רוצה ושאני לא יודעת את התשובה. בפעם ההיא שחברה שלי העתיקה ממני את השיעורים בהיסטוריה, אבל מאחר שהיא הייתה תלמידה יותר טובה ממני בשאר המקצועות כולם היו בטוחים שאני העתקתי ממנה.
אבל בהמשך עם לא מעט מאמצים הצלחתי לראות את עצמי באולם ההתעמלות יושבת נפעמת מול קונצרט מיוחד של נגני מפוחית שהוזמנו לבית ספר ונתנו מופע מעולה, נזכרתי בפעם ההיא שהסופר יהודה אטלס הגיע אלינו למפגש בספרייה ואני כמעט התעלפתי כי מאד אהבתי את סדרת הספרים "הילד הזה הוא אני". נזכרתי איך המורה העבירה אותי לשבת ליד ילדה שתקנית במיוחד ואמרה בקול עצבני "כאן את לא תוכלי להפריע כי לא יהיה לך עם מי לדבר", אבל תוך כמה שעות אותה ילדה שתקנית הפכה להיות החברה הכי טובה שלי ונאלצו להפריד בינינו כי גם במקום הזה פטפטתי ללא הפסקה. נזכרתי כמה כיף היה לי בבית הספר בחג פורים, ואיך פעם אמא שלי נכנסה לכתה כמורה מחליפה. נזכרתי שבחטיבה לקחו אותנו להצגות של "גדולים" ואיך ראיתי את ההצגה "אחים בדם" ונשבעתי לעצמי שכשאהיה גדולה אעשה לעצמי מנוי לתיאטרון.
ככל שרשימת הדברים הטובים על תקופת בית הספר התארכה גיליתי שלרוב מדובר באירועים יוצאי דופן שהוציאו אותנו משגרת הלימודים. פתאום הבנתי שאני חייבת לשחרר, חייבת לסלוח למערכת הקשה שלא חיבקה אותי ולא ניסתה להבין מה עובר עלי שם בכתה הצפופה עם 43 ילדים נוספים, אבל כן דאגה מידי פעם לגוון את הלימודים ולאתגר אותי. גם כי זה כבר פתטי לשאת כעס ושנאה כל כך הרבה שנים, זה עושה רע בעיקר לי, וגם כי בכל זאת יצאתי בן אדם חזק מכל הצלקות האלו. אני לא משוכנעת שהייתי יכולה להיות סופרת בלי החוויות שעיצבו אותי באותן שנים.
בשבוע שעבר הגעתי לבית ספר למפגש סופרת והספרנית חיבקה את הילדים שהגיעו למפגש איתי. הילדים התיישבו בכיסאותיהם ונראו שמחים. באותו רגע החלטתי לוותר על הכעס שלי למען העתיד ובכל פעם שאזכר בו, אעצום את עיניי ואחשוב על החיוכים של אותם תלמידים שפגשתי כי למרות הקושי, לא הכול נורא בבית הספר.
עיניים אדומות
עיניים אדומות | מגי אוצרי , הוצאת כנרת זמורה ביתן
אהבתם את סדרת הספרים "משחקי הרעב"? תארו לעצמכם מציאות דומה בישראל של שנת 2064.
רות בת ה-15 חיה במציאות לא פשוטה, הארץ מחולקת למחנות שאסור לצאת מהם. מחוץ למחנות משוטטים אנשים שנדבקו במגפה הגדולה. המגפה עוברת מאדם לאדם באמצעות מגע ולכן ישנם חוקים מאד נוקשים שאוסרים מגע בין בני אדם, גם לא בין בני זוג או הורים וילדיהם. הצבא והרשויות דואגים לשמור על האנשים במחנות בצפיפות ובתנאי מחסור ורעב ובודקים בכל יום מי נדבק במחלה. ברגע שעולה חשד שאדם נדבק, הוא מיד נלקח מהמחנה ומועבר למקום אחר.
רות גרה עם אבא שלה ואחיה. אמא שלה נלקחה מהם מאחר והתגלה כי היא נדבקה. רות מתיידדת עם תום שחי עם אימו במחנה. כשהם יוצאים מחוץ למחנה לחפש אוכל הם עושים טעות שתשנה את חייהם לנצח.
מדובר בספר נוער לבני 13 ומעלה שמתאים בהחלט גם למבוגרים. ספר מבריק ומעורר מחשבה. זמן רב לא קראתי ספר כל כך אינטליגנטי ומרתק. כל הכבוד לאוצרי שלא מתחנפת לקוראיה הקבועים ומאתגרת אותם בכל פעם מחדש.
סטטוס לשבת: העיקר לחגוג
אבישי: אמא, נכון שאבא של סבתא רבתה שלי הגיע לישראל מרוסיה?
אני: כן.
אבישי: יופי. אז אני ממוצא רוסי ואני רוצה לחגוג את הנובי גוד ולא להגיע לבית הספר ב-1 בינואר.
